לא כל אישה היא אחותי: המשת"פיות של הפטריארכיה

הפטריאכיה אוהבת לקדם נשים לעמדות כוח במוסדותיה האלימים וההרסניים; והמשת"פיות המסורות אינן בהכרח פורצות דרך. הן פשוט משתלבות במערכות גבריות שמדכאת אחרות. כשאישה לובשת מדים, יושבת בממשלה או מפציצה אוכלוסייה אזרחית, זו לא בהכרח הצלחה פמיניסטית, אלא הטמעה לתוך מודל כוח ישן ואלים עם אשליית שוויון בצדו. זמן קריאה: 4 דקות.

לא נגד צבא, נגד הפרה בוטה של זכויות אדם

אין כאן אמירה על עצם קיומו של צה"ל או המשטרה. מדינה זקוקה למנגנונים שיגנו על תושביה. ביטחון אישי וקולקטיבי חשוב לכולן. עם זאת, כשנשים לובשות מדים כדי להפעיל כוח הרסני, ולעתים, בואו נודה, גם בניגוד לחוק הבינלאומי, בשם שוויון מגדרי – אין בכך קידום של פמיניזם. טייסות שמטילות פצצות של מאות קילוגרמים על בתים בעזה אינן שוברות תקרת זכוכית; הן מפוצצות אותה על יושבי שכונות ומחנות פליטים צפופים. נשים שמפגינות בעד דמוקרטיה, אך שותקות מול הפצצות בלתי פוסקות על אוכלוסייה אזרחית בעזה אינן לוחמות חירות. הדיסוננס זועק לשמיים: אי אפשר להפגין נגד הפיכה משטרית ובעד שמירה על עצמאות מערכת המשפט בעוד מופעל כוח קטלני בעזה ובשטחי יהודה ושומרון בשם אותו משטר.

בישראל, הצבא הוא לא רק גוף ביטחוני; הוא גם טקס חניכה לחברה. השייכות עוברת דרך מדים. נשים רבות חשות שעליהן לשרת כדי להיחשב חלק מהקולקטיב, גם אם הן מתנגדות לאלימות. נכון ל-2024, כ-40% מהמשרתות בצה"ל הן נשים, מהן כ-18% בתפקידים פיקודיים, וכ-9,000 משרתות כלוחמות. גם שיעור הנשים במג"ב ובמשטרה נמצא בעלייה.

השאלה היא מה נשים עושות בשם אותם מדים. חיילות ושוטרות רבות פועלות כחלק ממנגנוני דיכוי כלפי קהילות מוחלשות כמו פליטים, ערבים, נשים בזנות וטרנסיות. מעצרים אלימים, פשיטות על בתים ואלימות במחסומים אינם תופעה זניחה. הנוכחות הנשית במערכות כוח אלימות אינה מרסנת, אלא נותנת להן לגיטימציה מגדרית. אם התפקיד הוא להפציץ או לרמוס, המגדר של המבצעת לא משנה את מהות הפעולה: זה עדיין דיכוי.

מבט גלובלי: נשים שמשרתות את הפטריארכיה

בארה"ב, נשים משרתות כלוחמות מאז 2015 כשנפתחו בפניהן כלל התפקידים הקרביים. השילוב שלהן לא שינה את אופיין של המלחמות – רק גיוון את הדיכוי מבחינה מגדרית. כניסת נשים לצבא האמריקאי לא שינתה את אופיין של המלחמות בעיראק או באפגניסטן, את האופי הקולוניאלי של ההתערבות, או את מנגנוני הדיכוי הפועלים בתוכן. כמו בישראל, גם כאן כניסת נשים למערכות אלימות, רק הפכה את הדיכוי למגוּון יותר מבחינה מגדרית.

נשים שמשתפות פעולה עם הפטריארכיה אינן תופעה חדשה בהיסטוריה של דיכוי. בארה"ב, נשים לבנות רבות הצביעו לטראמפ – לא למרות שהוא ניהיליסט מיזוגן, אלא כי הן מאמינות שהגברים הלבנים יגנו עליהן בעת צורך. הן בוחרות בכוח הגברי כי הוא מבטיח להן – גם אם רק אשליה – של הגנה ויציבות, גם אם המחיר הוא דיכוי והדרת אחרות – נשים שחורות, מהגרות עבודה, להטב"קיות, עניות ובעלות נכות). ראש ממשלת איטליה, ג'ורג'ה מלוני, היא אישה הומופובית, גזענית, לאומנית קיצונית. היא מוכיחה שייצוג נשי אינו ערובה לשוויון, להוגנות מגדרית או צדק. להפך: היא מלבישה סמלים נשיים על מדיניות אלימה ומדירה. נשים לאומניות עם ליפסטיק הן עדיין נשים לאומניות.

גם בישראל לא חסרות דוגמאות. מירי רגב נוקטת קו תקיף נגד מחאות אזרחיות, בהן גם ההפגנות לשחרור החטופים ולהחלפת השלטון, ותוקפת את מערכת המשפט. במאי 2024 פורסם בתחקיר בתוכנית "המקור" כי לשכתה העדיפה רשויות בהתאם לשיקולים פוליטיים, ובעקבות כך נפתחה חקירה פלילית. מאי גולן, שבלטה בהסתה נגד מבקשי מקלט, כיהנה כשרה לקידום מעמד האישה, התנגדה לחוק האיזוק האלקטרוני, פיטרה את ראשת הרשות המקצועית ותמכה בהצעת חוק לפרק את הרשות ולהכפיף אותה אליה; לאחר שמונתה לשרה לשוויון חברתי היא פועלת להקפאת תקציב של 75 מיליון שקל לחברה הערבית. אורית סטרוק, שמקדמת מדיניות גזענית ועליונות יהודית, פועלת להרחבת ההתנחלויות ולהפקעת זכויות פלסטינים, ותומכת בגופים שמרניים המעודדים הפרדה מגדרית; ועידית סילמן, שרת הגנת הסביבה, מקדמת אג'נדה דתית-שמרנית, שכוללת פיילוט הפרדה מגדרית ברחצה במעיינות, והתבטאויות בנוגע לחשיבות השמירה על מסורת יהודית במרחב הציבורי.

ארבע נשים בתפקידי מפתח בממשלת ישראל אינן פועלות לקידום נשים, אלא ממחישות כיצד אפשר לרתום כוח פוליטי כדי לשרת סקסיזם, עליונות לבנה ויהודית – ובכך להעמיק את הפגיעה בנשים, בערבים ובחברה האזרחית.

לא בשמנו

לצד השרות, ישנן חברות כנסת המזוהות עם קו אנטי-פמיניסטי מובהק. טלי גוטליב מתבלטת בהתבטאויות פוגעניות כלפי נשים, ערבים ומתנגדים פוליטיים. היא קידמה הצעות חוק שפוגעות בעקרונות השוויון בפני החוק, בהן תיקון לחוק החסינות שנועד להקשות מאוד על הגשת תביעות וחקירות נגד חברי כנסת מכהנים. סון הר-מלך מקדמת הפרדה מגדרית במוסדות חינוך להשכלה גבוהה, כולל הצעת חוק שנועדה להרחיב את ההפרדה המגדרית גם בתארים מתקדמים, תוך עקיפת פסיקת בג"ץ מ-2021 שאסרה על הרחבת ההפרדה למוסדות אקדמיים. גלית דיסטל-אטבריאן התבטאה בדיון בוועדה לביקורת המדינה בשאלה על מקרי רצח בחברה הערבית: "למה זו בעיה שלי?" – אמירה שחושפת יחס מזלזל כלפי האוכלוסייה הערבית ונשים בפרט בחברה זו, ומעידה על ניתוק חמור מערכי שוויון וזכויות אדם.

הכוח של הפוליטיקאיות הישראליות – שהגיעו לעמדות מפתח בממשלה ובכנסת בזכות מאבקים פמיניסטיים ארוכי שנים – נבנה על חורבות של אחרות. פמיניזם לא מבקש שוויון בהריסה, אלא שינוי יסודי של מערכות דורסניות. לא טייסות קרב שמטילות פצצות, אלא מנהיגות אמיצות שמסרבות להפציץ. לא עוד נשים שישמרו על הסדר – אלא שיפרקו אותו.