עבודת מין היא מתן שירותים מיניים בתמורה לתשלום. המונח נטבע ב-1978 על-ידי הפעילה האמריקאית קרול לי, ואינו ניטרלי: הוא מבקש להעביר את הדיון ממישור המוסר והזהות אל מישור העבודה והזכויות. לומר "זונה" פירושו לתאר מי שהאישה היא. לומר "עובדת מין" פירושו לתאר מה היא עושה. זהו אחד הנושאים שבהם הפמיניזם חלוק עמוקות, ושתי העמדות מוחזקות על-ידי פמיניסטיות שפועלות מתוך דאגה לנשים.
מחקרים על מסלולי הכניסה לתעשייה מוצאים שוב ושוב את אותם גורמים: עוני, חוסר דיור, התמכרות, היסטוריה של פגיעה מינית בילדות, וכניסה לעולם הזנות בגיל צעיר. אלה הנסיבות שמייצרות את ההיצע, ושני הצדדים בוויכוח מכירים בהן. המחלוקת אינה על קיומן אלא על מה שנגזר מהן.
העמדה האבוליציוניסטית גורסת שזנות היא ביטוי של אי-שוויון ולא בחירה חופשית. לפי טענה זו, הסכמה שניתנת מתוך מצוקה כלכלית, התמכרות, מחוסר דיור או מהיסטוריה של פגיעה אינה הסכמה במובן המלא, ולכן המטרה אינה להסדיר את התעשייה אלא לצמצם אותה ולבסוף לסיים אותה. בעמדה זו מחזיקות בין השאר קתרין מקינון ואנדריאה דבורקין, וכן ארגונים פמיניסטיים בישראל.
עמדת זכויות עובדות המין גורסת שהפללה אינה מקטינה את התעשייה אלא דוחפת אותה למחתרת. נשים שחוששות ממעצר אינן מתלוננות על אלימות, אינן פונות לשירותי בריאות, ואינן יכולות לשכור דירה או לפתוח חשבון בנק. מכאן גם ההתנגדות של ארגוני עובדות מין להפללת צרכני הזנות: לטענתם היא דוחפת את המפגש למקום סמוי ומהיר יותר, ובו פחות זמן לבדוק לקוח ופחות נכונות שלו להזדהות. בעמדה זו תומכים ארגון הבריאות העולמי ותוכנית האו"ם ל-HIV/איידס, וכן ארגוני עובדות מין עצמן.
המודלים המשפטיים בעולם
המודלים המשפטיים בעולם נחלקים לארבעה: הפללה מלאה של כל הצדדים; הסדרה ורישוי, כמו בגרמניה ובהולנד; המודל הנורדי, שהנהיגה שוודיה ב-1999, ולפיו רק צרכן הזנות עובר עבירה; וביטול הפללה מלא, כמו בניו-זילנד מ-2003. ישראל בחרה במודל הנורדי. חוק איסור צריכת זנות התקבל ב-2018 ונכנס לתוקף ב-2020, ולצידו הוקצו משאבים לתוכניות יציאה ושיקום.
המחקר המלווה את יישום החוק, שערך מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל והתפרסם בדצמבר 2024, שילב סקרי עמדות ציבור, סקרי צריכת זנות בקרב גברים, ניתוח נתוני קנסות ושלושים וארבעה ראיונות עומק עם נשים בזנות. מספר מקבלות השירות במערך הרווחה עלה מ-1,334 ב-2020 ל-2,782 ב-2023. בקרב אנשי המקצוע בשירותים 72% תומכים בחוק, אך רק 13% מהם מעריכים שהוא יקטין את היקף הזנות.
בין התקציב לבין מה שמגיע לנשים קיים פער. ב-2019 הוקצו 30 מיליון שקל בשנה לשיקום ולתמיכה, ובאותה שנה עתר המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות לבג"ץ בטענה שמתוך 21 מיליון שהועברו למשרד הרווחה נוצלו 6 מיליון בלבד, ושהיתרה עלולה לחזור לאוצר בסוף השנה. המחקר המלווה מצא שגם לאחר הרחבת השירותים נותרו אוכלוסיות ואזורים ללא מענה, ושחסר סיוע בדיור ובתעסוקה. הנשים עצמן מצביעות על הכנסה יציבה, דיור ותמיכה רגשית כתנאים ליציאה.
יש להבחין בין עבודת מין לבין סחר בבני אדם וניצול מיני של קטינות. כפייה היא פשע בכל מודל, ואין מחלוקת על כך, והמחלוקת נוגעת לנשים בוגרות שאומרות שבחרו לעסוק בזנות. ובשני הצדדים של הוויכוח מדברים הרבה בשם נשים בתעשייה, ומעט מדי עם נשים בתעשייה. עמדותיהן אינן אחידות, והן משתנות בין מי שנמצאת בפנים כעת לבין מי שיצאה.