פמיניזם פוסט-קולוניאלי

פמיניזם פוסט קולוניאלי הוא זרם מחשבה וביקורת שמפרק הנחות אוניברסליות של פמיניזם מערבי לבן, וממקם את חיי הנשים בתוך יחסי כוח של אימפריאליזם, גזע, מעמד, דת, לשון ולאום. הוא מזהיר מפני הפיכת נשים מהעולם שאינו מערבי לקטגוריה אחת והומוגנית, ומבקש ידע שמיוצר מתוך הקשרים מקומיים, היסטוריות ספציפיות וסוכנות פוליטית של הנשים עצמן. כתיבה מרכזית בתחום, כמו “Under Western Eyes” של צ׳נדרה טאלפדה מוהנטי, מראה כיצד מחקר פמיניסטי מערבי עלול לייצר “אחרות” (Otherness) מוכללת שמוחקת הבדלים וניסיון חיים, וקוראת לפוליטיקה של סולידריות המזהה הצטלבויות של כוח ודיכוי.

גאיאטרי ספיבאק, בשאלתה “האם יכולה המודרת להשמיע קול”, מציבה במרכז את בעיית הייצוג, התיווך והדיבור בשם מי שאין לה נגישות למוקדי ידע וכוח. לצד זאת מתפתח פמיניזם טרנס-לאומי (Transnational Feminism), שבוחן תנועת הון, עבודה, הגירה וידע בין הצפון הגלובלי לדרום הגלובלי, ומציע פעולה חוצת-גבולות בלי לטשטש יחסי תלות ואי-שוויון. ההקשרים המקומיים חשובים במיוחד: בישראל, שיחות מזרחיות ופוסט-קולוניאליות מדגישות כיצד אוניברסליזם מערבי מחמיץ נקודות מבט של נשים ממוצאים שונים ושל קבוצות מוחלשות תרבותית, כלכלית ולאומית, וקוראות להרחבת הקאנון, המדיניות והמחקר, כך שישקפו רב-תרבותיות, היסטוריות של השתקה ועוולות מתמשכות.

פמיניזם פוסט-קולוניאלי לא מבטל הישגים של פמיניזם מערבי, אלא מציע נקודות מבט מתקנות: לשאול מי מדברת, בשם מי, באיזה הקשר, מי נהנית מפירות המאבק ומי נותרת מחוץ לפריים. הוא מכוון גם לפעולה מעשית בתחומים כמו צדק רבייתי, זכויות מהגרות ומהגרי עבודה, אדמות ילידיות, תעשיות גלובליות של טיפול וטקסטיל, וחינוך משחרר שמאפשר לנשים ולנערות לבנות ידע וסוכנות במונחים שלהן.

חוקרות ישראליות בולטות שפועלות בהקשרים פוסט קולוניאליים ופמיניסטיים:
הנרייט דהאן כלב. ממייסדות הפמיניזם המזרחי בישראל. מבקרת אוניברסליזם מערבי ומראה איך יחסי כוח אתניים־מעמדיים מעצבים את חיי נשים מזרחיות ואת מדיניות הרווחה והמדינה.

סמדר לביא. אנתרופולוגית. מנתחת בירוקרטיה, לאומיות וגזע דרך חוויות של נשים מזרחיות חד הוריות. מציבה את ישראל במסגרת פוסט קולוניאלית ומדגישה הצטלבות של מגדר, אתניות ומעמד.

נאדירה שלחוב-כבורקיאן. קרימינולוגית ומשפטנית פמיניסטית. חוקרת מגדר, אלימות ממסדית וביטחוניזציה בהקשר של משטר קולוניאלי מתמשך, עם פוקוס על חיי יומיום של נשים וילדות פלסטיניות.

פנינה מוצפי-הלר. אנתרופולוגית. עוסקת במגדר, אתניות ומעמד במרחב הנגב והפריפריה הישראלית, ובאופנים שבהם מדיניות ממסדית ושיח תרבותי מייצרים הדרה שיטתית והיררכיות אתנו־מגדריות בחיי נשים מזרחיות ובדואיות.

ליאת קוזמה. היסטוריונית של המזרח התיכון וצפון אפריקה בעת החדשה. חוקרת מגדר, גוף ורפואה תחת משטרים קולוניאליים ומנדטוריים במצרים, בפלשתינה המנדטורית ובמרוקו, ומראה כיצד רגולציה רפואית ומשפטית עיצבה נשיות, מיניות וזכויות.

סאראב אבו-ראביעה-קודר. חוקרת חברה וחינוך. מנתחת מסלולי השכלה ותעסוקה של נשים בדואיות בנגב, ואת המפגש בין פטריארכיה מקומית לבין מדיניות קולוניאליסטית.

חוקרות אקדמאיות מחוץ לישראל שעוסקות בפמיניזם פוסט-קולוניאליסטי:
צ׳נדרה טאלפדה מוהנטי (הודו). מבקרת כתיבה פמיניסטית מערבית שמייצרת דימוי אחיד של “אישה מהעולם השלישי” ומוחקת הקשרים היסטוריים, מעמדיים ותרבותיים. קוראת לפוליטיקה של סולידריות חוצת-גבולות שמבוססת על מעמד חברתי-כלכלי, על עבודה וקפיטליזם גלובלי, ועל הקשבה לקולות מקומיים. מדגישה חיבור בין תיאוריה למעשה ובניית בריתות שמערערות יחסי כוח אימפריאליים.

לילה אבו־לוע'וד (ארה"ב/פלסטין). מבקרת את נרטיב ה״הצלה״ של נשים מוסלמיות. טוענת שיש להבין חיי נשים בהקשרים מקומיים של היסטוריה, מדיניות וכלכלה, ולא להשתמש במגדר כתירוץ להתערבות מערבית. במקום “לשחרר”, היא מציעה להקשיב, לפרק כוח גיאו־פוליטי, ולתמוך בשינויים שמגיעים מבפנים.

סאבא מחמוד (פקיסטן). מערערת על ההנחה הליברלית שסוכנות נשית היא בהכרח התנגדות גלויה. מראה שסוכנות יכולה להתבטא גם במשמעת, אמונות ופרקטיקות דתיות. דורשת מאיתנו למדוד חירות וסובייקטיביות לפי הקשר תרבותי ולא לפי תבניות מערביות קבועות.

מריה לוגונס (ארגנטינה). מפתחת את מושג “הקולוניאליות של המגדר”. טוענת שהקולוניאליזם האירופי ייבא דיכוטומיות מגדריות וגזעיות והשליט אותן על עולמות שלא אורגנו כך קודם. פמיניזם דקולוניאלי, לשיטתה, חייב לפרק יחד יחסי גזע, מגדר ומעמד שנכפו היסטורית, ולהחזיר ידע ופרקטיקות מקומיות למרכז.

גאיאטרי צ׳קרברטי ספיבאק (הודו). מציבה במרכז את שאלות הייצוג והדיבור בשם המודרות במאמר “האם יכולה המודרת להשמיע קול?”. טוענת שידע מערבי לעתים משתיק דרך תיווך ואלימות אפיסטמית, ומציעה “מהותנות אסטרטגית” כטקטיקה פוליטית זמנית לבניית בריתות. מדגישה אחריות אתית של חוקרות וחוקרים כלפי קהילות מודרות, וחיבור בין תיאוריה, תרגום ופרקטיקות חינוך.