אמנת איסטנבול היא אמנה בינלאומית של מועצת אירופה, ששמה המלא הוא "האמנה למניעת אלימות נגד נשים ואלימות במשפחה ולמאבק בה". היא אושרה באפריל 2011, נפתחה לחתימה באיסטנבול במאי אותה שנה, ונכנסה לתוקף באוגוסט 2014. זהו ההסכם המחייב הראשון באירופה שעוסק בנושא, והוא נחשב לסטנדרט הבינלאומי המקיף ביותר בתחום. האמנה ניצבת על ארבעה עמודי תווך: מניעה, הגנה, העמדה לדין, ומדיניות מתואמת. כלומר היא אינה מסתפקת בהצהרה אלא מחייבת תשתית.
בפועל היא דורשת מהמדינות החתומות, בין השאר: מקלטים לנשים בפריסה ובמספר שנקבעים ביחס לגודל האוכלוסייה; קו סיוע ארצי הפועל 24/7; מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית; הפללה של הטרדה מאיימת, נישואי כפייה, השחתת איברי מין נשיים, עיקור כפוי ואלימות נפשית; הגדרת אונס על בסיס היעדר הסכמה ולא על בסיס שימוש בכוח; צווי הגנה מיידיים; הכשרה לאנשי מקצוע; איסוף נתונים שיטתי; ואיסור על קבלת "כבוד המשפחה" או מסורת כהגנה משפטית. ליישום האמנה יש מנגנון פיקוח: ועדת מומחים ומומחיות עצמאית שבוחנת את המדינות החתומות ומפרסמת עליהן דוחות.
תפקידי מגדר, פוליטיקה ואמנת איסטנבול
הוויכוח הפוליטי על האמנה אינו נוגע במקלטים וקו הסיוע, אלא על ההגדרה. האמנה קובעת שמגדר הוא אוסף של תפקידים והתנהגויות שהחברה מייחסת לנשים ולגברים, ומחייבת את המדינות לפעול לשינוי הדפוסים והדעות הקדומות שנשענים עליו. כלומר היא מאמצת את התפישה של הבנייה חברתית של מגדר, ומעגנת אותה בטקסט משפטי מחייב. זה מוקד ההתנגדות.
נכון להיום, לפי טבלת האמנות של מועצת אירופה, 39 צדדים אשררו את האמנה או הצטרפו אליה: 38 מדינות והאיחוד האירופי, שהצטרף ב-2023. הצטרפות האיחוד חלה על מוסדותיו ועל תחומי סמכותו: שיתוף פעולה שיפוטי בעניינים פליליים, מקלט ואי-החזרה. שש מדינות חתמו ולא אשררו: ארמניה, בולגריה, צ'כיה, הונגריה, ליטא וסלובקיה. אזרבייג'ן לא חתמה כלל. בריטניה ואוקראינה אשררו ב-2022, ולטביה בנובמבר 2023. באוקטובר 2025 הצביע הפרלמנט של לטביה בעד פרישה מהאמנה, אך הנשיא החזיר את החוק לפרלמנט, וההחלטה נדחתה עד אחרי הבחירות של אוקטובר 2026.
ההתנגדות באירופה אינה אחידה. בבולגריה פסק בית המשפט החוקתי ב-2018 שהאמנה אינה עולה בקנה אחד עם החוקה, בין השאר בשל הגדרת המגדר. בסלובקיה הפרלמנט דחה את האשרור. בפולין הודיעו ב-2020 על כוונה לפרוש, אך הפרישה לא בוצעה. המקרה החריג הוא טורקיה, שחתמה על האמנה ביום פתיחתה לחתימה, והיתה המדינה הראשונה בעולם לאשרר אותה ב-2012, והאמנה נושאת את שם עיר הבירה התרבותית שלה. במארס 2021 הודיעה טורקיה על פרישה בצו נשיאותי, והפרישה נכנסה לתוקף ביולי אותה שנה. ההנמקה הרשמית היתה שהאמנה נוצלה כדי לקדם תפישות שאינן עולות בקנה אחד עם ערכי המשפחה בטורקיה. אלפי נשים הפגינו ברחובות. טורקיה היא עד היום המדינה היחידה שפרשה מהאמנה.
האמנה ומדינת ישראל
בישראל התמונה שונה, משום שישראל אינה חברה במועצת אירופה. היא אינה יכולה לחתום אלא רק להצטרף בהזמנה, וכזו אכן ניתנה. בשנים 2021 ו-2022 קידמה הממשלה הצטרפות. שר המשפטים דאז גדעון סער הודיע על הכוונה, בליווי הסתייגות מהסעיף שמחייב להעניק מעמד לנשים חסרות מעמד שנפגעו מאלימות, ושלוש הבהרות נוספות בנושאי נישואי כפייה, מקלט על רקע מגדרי, ואי החזרה של אישה למדינה שבה נשקפת לה סכנה. האמנה מתירה הסתייגות רק מרשימה סגורה של סעיפים, וסעיף המעמד נכלל בה. גם בריטניה הסתייגה ממנו כשאשררה ב-2022. המהלך נעצר. בהסכמים הקואליציוניים של הממשלה ה-37 נקבע בסעיף 106, לדרישת מפלגת הציונות הדתית, שהממשלה לא תאשר את הצטרפות ישראל לאמנה. נכון להיום ישראל אינה צד לאמנה.
הוויכוח הישראלי מתנהל בשני מישורים. המתנגדים, ובהם פורום קהלת וארגונים דתיים, טוענים בעיקר בטיעון הגירה: שהאמנה תיצור עילות מקלט חדשות ורחבות, תפגע ביכולת של המדינה לשלוט בכניסה לשטחה, ותשליך על המאזן הדמוגרפי. לצד זה נשמעת התנגדות לעצם ההגדרה המגדרית שבאמנה ולהשפעתה על מבנה המשפחה. התומכות, ובהן שדולת הנשים בישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה ומשפטניות כמו רות הלפרין-קדרי, משיבות שההסתייגות שנוסחה נותנת מענה מלא לסוגיית ההגירה, ושדוח מבקר המדינה מ-2021, שתיעד כשלים חמורים בטיפול באלימות במשפחה, הפנה בעצמו לאמנה כמקור נורמטיבי לשיפור. לטענתן, ההתנגדות האמיתית אינה להגירה אלא לתוכן המגדרי.