אינסל [incel]

אינסל הוא קיצור של הצירוף Involuntary Celibate, כלומר מי שמתנזר מיחסי מין ומזוגיות "בעל כורחו". כיום המונח מתאר קהילות מקוונות של גברים צעירים, המאורגנות סביב הטענה שנמנעים מהם יחסים ומין, ואותם גברים מסבירים שזה קורה באשמת נשים ובאשמת הפמיניזם. מקור השם דווקא אחר: ב-1997 הקימה סטודנטית קנדית אתר קטן בשם "פרויקט ההתנזרות שלא מרצון", כמרחב תמיכה לאנשים בודדים מכל המגדרים, ובהם נשים ואנשים להט"בים. היא הביעה מאוחר יותר צער עמוק על מה שנעשה במילה שטבעה.
התשתית הרעיונית של הקהילות האלה מכונה בפיהן "הגלולה השחורה". להבדיל מ"הגלולה האדומה" של המנוספירה הרחבה, שגורסת שגבר יכול לשפר את מצבו אם ילמד את הכללים, הגלולה השחורה גורסת שגם זה לא יעזור. זו תפישה דטרמיניסטית שלפיה המשיכה נקבעת בגנטיקה, המצב אינו ניתן לשינוי, ונשים בוחרות אך ורק במיעוט קטן של גברים. יש שם אוצר מילים שלם: כינויים לגבר האלפא ולאישה שנחשקת על-ידו, מונחים לשיפור מראה, ומושג ההיפרגמיה, שלפיו נשים נמשכות תמיד למעלה בסולם. הבדידות של גברים צעירים אמיתית. מה שאינו אמיתי הוא התחושה שנגזלה מהם זכות, והיא זו שנבנית עליהם מבחוץ. מה שמייצר אותה הוא מה שנעשה בבדידות הזו: היא מנוצלת בידי מי שמרוויח ממנה, בכסף או בהשפעה פוליטית, ומתורגמת לתיאוריה מסודרת שממקמת את הנשים כסיבה ואת השינוי כבלתי אפשרי. ברגע שהעולם מוסבר כך, אין מה לעשות מלבד לכעוס.
לבדידות הזו יש הסברים, והם אינם הנשים. בנים רבים אינם לומדים לבנות קשרי חברות עמוקים, משום שהמודל הגברי שמוצע להם אינו כולל קרבה, שיתוף ותחזוקה של קשר. בבגרות, החיים החברתיים של זוג הם לרוב עבודה שהאישה עושה: היא זוכרת ימי הולדת, שומרת על קשר עם המשפחה ועם החברים, ומארגנת מפגשים. גבר שנשאר לבד מגלה שלא היתה לו תשתית חברתית משלו מעולם. אותו סדר מגדרי שמייצר את הזעם מייצר גם את הבידוד שקדם לו.
בלב התפישה הזו עומדת הטענה שמין הוא זכות טבעית של גברים. ממנה נגזרות התנהגויות שנמצאות הרבה מעבר לקהילות האלה: הטרדה מינית ותקיפה מינית, הפעלת לחץ פסיכולוגי על בת זוג, נדנוד עד כניעה, הטיעון על "כאבי ביצים" כאילו הוא חוב שיש לפרוע, והסרת קונדום באמצע יחסי מין בלי ידיעתה (סטלתינג). המשותף לכולן הוא אותו סדר עדיפויות: הצורך שלו הוא העיקר, והיא דמות משנה שתפקידה לספק אותו.
הקהילות האלה הן חלק ממרחב רחב יותר שמכונה המנוספירה, ובו גם גברים שבחרו להתנתק מנשים, מאמני פיתוי ופעילי זכויות גברים. הן חלוקות ביניהן בהרבה, אך חולקות ניתוח אחד: הבעיה היא הנשים. הממד האלים אינו תיאורטי. כמה מקרי רצח ברחבי העולם נקשרו למרחב הזה. בקנדה הוגש ב-2020 כתב אישום בעבירת טרור בגין רצח אישה במכון עיסוי בטורונטו, וב-2023 קבע בית משפט באונטריו שהרצח היה פעולת טרור, לראשונה בקנדה ביחס לאידיאולוגיה הזו.
התופעה אינה מסתכמת בפורומים אנונימיים. סביבה צמחה כלכלה שלמה של מאמני "גבריות" ו"פיתוי", קורסים בתשלום, ערוצי יוטיוב ופודקאסטים, שמגישים את אותו ניתוח בשפה של שיפור עצמי והצלחה. יש לה גם גרסה ישראלית, של יוצרי תוכן ומאמנים שפועלים בטיקטוק ובאינסטגרם ומוכרים דרכה ליווי וקורסים. הקהל המרכזי הוא נערים, והמעבר מתוכן על כושר או על כסף לתוכן על נשים נעשה בהחלקה, בלי שהצופה בוחר בו. מכאן גם ההשפעה מחוץ למסך: אותן אמירות חוזרות בכיתות, במסדרונות ובקבוצות הוואטסאפ, ומעצבות את מה שנחשב נורמלי לומר על בנות.
הזעם מכוון לפמיניזם לא במקרה. ככל שנשים משכילות, מרוויחות ומחזיקות דירה משלהן, כך פוחת הצורך הכלכלי בגבר, והציפייה שגבר יקבל בת זוג בזכות עצם היותו גבר מתבררת כלא מובנת מאליה. נשים רבות מחפשות היום שותף, וגברים רבים עדיין מחפשים מטפלת. מאחורי הציפייה הזו עומדת עבודת הטיפול והתחזוקה שאינה נספרת ואינה משולמת, וההיגיון שלה מתואר במונחים עבודה שקופה וכלכלת טיפול.
הניתוח הפמיניסטי פועל בשתי רמות. האידיאולוגיה עצמה היא שנאת נשים, לעתים קטלנית: אישה אינה חייבת לאיש קשב, תשומת לב או גוף, ואין "מחסור" שיש לתקן. ובה בעת הכאב שמתחת אמיתי. בדידות, השפלה, היעדר מגע, והיעדר כל שפה שבה גבר יכול לדבר על פגיעוּת בלי לאבד מעמד. הפטריארכיה מוכרת לגברים עסקה: היררכיה, הישגים וגישה לנשים בתמורה לציות לתבנית. מי שמצייתים ואינם מקבלים את התמורה חווים זאת כגניבה, ומכאן הזעם. זו אותה נקודה שמתוארת במונחים גבריות רעילה וגבריריות: המערכת פוגעת גם בגברים, ואז מכוונת את הזעם שיצרה אל הנשים.
לעג אינו מפרק את הקהילות האלה אלא מזין אותן, משום שההשפלה היא הפצע המרכזי.