פמיניזם מוגבלות הוא זרם פמיניסטי שמתייחס למוגבלות ולמגדר יחד, ואייבליזם הוא תפישת העולם שהוא מבקש לפרק: זו שמציבה את הגוף ואת התודעה (mind) הלא מוגבלים כברירת המחדל, ורואה במוגבלות סטייה מהנורמה שיש לתקן. האייבליזם אינו מתבטא רק בעוינות. הוא מתבטא גם בפנייה אל המלווה במקום אל האדם עצמו, בהנחה ש"אדם עם מוגבלות" זקוק לעזרה בלי לשאול אותו, ובמסגור של כל פעולה יומיומית וטריוויאלית שלו כהשראה מרגשת.
בבסיס הדיון של מוגבלות ואייבליזם עומדות שתי תפישות. המודל הרפואי ממקם את הבעיה בגוף הפרטי ואת הפתרון בריפוי או בשיקום. המודל החברתי, שפותח בבריטניה בשנות ה-70 וה-80, מבחין בין לקות לבין מוגבלות: הלקות נמצאת בגוף, אבל המוגבלות נוצרת מהסביבה שמערימה קשיים, מפלה או מתעלמת. אדם אינו מוגבל מפני שהוא נע בכיסא גלגלים, אלא מפני שהבניין נבנה עם מדרגות ובלי מעלית או רמפה שמאפשר לו תנועה.
מוגבלויות ומגדר
הפמיניזם נכנס לתמונה בשתי דרכים. הראשונה רעיונית. רוזמרי גרלנד תומסון ביססה ב-2002, במאמרה בכתב העת NWSA Journal, את מה שכינתה תיאוריה פמיניסטית של מוגבלות, והצביעה על כך ששני התחומים עוסקים באותה שאלה: מה נחשב גוף תקין (abled body) ומי מסומן כחריגה ממנו. "הגוף הנורמלי" מובנה חברתית בדיוק כמו המגדר. הדרך השנייה היא ביקורת מבפנים. חוקרות כמו ג'ני מוריס טענו שהמודל החברתי, שנוסח ברובו על-ידי גברים, דחק הצידה את חוויית הגוף עצמה: את הכאב, את העייפות ואת התלות. פמיניזם המוגבלות מחזיר את הגוף לשיח בלי לוותר על הטענה המבנית.
החיתוך בין השניים חד במיוחד בכמה נקודות. נשים עם מוגבלות נתפשות פעמים רבות כא-מיניות, ונשללת מהן ההנחה שהן עשויות לרצות זוגיות, מיניות או אימהות. ההיאסטוריה של העיקור הכפוי שלהן ארוכה ומתועדת. שיעורי החשיפה לאלימות מינית בקרבן גבוהים במיוחד, והן נתקלות בחסמים נוספים בהגשת תלונה ובהנגשת ההליך.
ויש מתח אמיתי סביב הטיפול. הפמיניזם דרש להסיר מנשים את נטל עבודת הטיפול הלא מתוגמלת, ואילו תנועת המוגבלות דרשה לא להיות מושא לטיפול אלא בעלת שליטה בו. שתי הדרישות צודקות והן מושכות לכיוונים מנוגדים. אליסון קייפר פיתחה ב-2013 קו נוסף, שמחבר בין מוגבלות לתיאוריה קווירית ומציע לראות במוגבלות עמדה פוליטית ויחסית ולא אבחנה.
בישראל חוקק ב-1998 חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, ופרק הנגישות נוסף לו ב-2005. הפער בין החקיקה לבין הנגישות בפועל נותר גדול. גם על השפה אין הסכמה: יש המעדיפות "אדם עם מוגבלות", שמציב את האדם לפני התיאור, ויש המעדיפות זהות ישירה ואף אימוץ מחדש של מילים שהיו מעליבות. הסיסמה המזוהה עם התנועה מנסחת את העיקרון כולו: שום דבר עלינו בלעדינו.