פמיניזם אבוליציוניסטי הוא מונח בעל שני שימושים שונים לגמרי. הראשון, בהקשר של זנות, אבוליציוניזם הוא עמדה שחותרת לסופה של תעשיית הזנות, בדרך-כלל באמצעות הפללת צרכני הזנות ולא הנשים בזנות. השימוש השני, בהקשר של כליאה, וזה השימוש הרווח כיום במחקר, פמיניזם אבוליציוניסטי הוא זרם שמבקש לבטל את מוסד בית הסוהר ואת השיטור כדרך המרכזית להתמודדות עם פשיעה, ולבנות במקומם מערכות אחרות שפועלות לשיקום.
נקודת המוצא היא ביקורת פנימית על הפמיניזם עצמו, שמכונה פמיניזם כלאי. הטענה היא שהתנועה נגד אלימות נגד נשים בחרה במשך עשורים במסלול אחד שכולל חקיקה, שיטור, תביעה וענישה. המהלך נראה טבעי, שהרי אלימות היא פשע, אבל התוצאה היתה שהפמיניזם העניק כוח נוסף למערכת שפוגעת בעצמה בנשים עניות, שחורות ומהגרות.
המלכוד והביקורת
המקרה הקלאסי הוא חוקי המעצר המנדטורי בארה"ב, שחייבו את המשטרה לעצור בכל קריאה לאלימות במשפחה, ונחשבו בשעתם הישג פמיניסטי. בפועל נמצא שהם הגדילו את מספר המעצרים הכפולים, שבהם נעצרה גם האישה, ופגעו בעיקר בנשים שחורות, ושהם הרתיעו נשים מלהזעיק עזרה מלכתחילה, מחשש למה שיקרה לבן הזוג, לילדים או להן עצמן. ב-2001 פרסמו שני ארגונים אמריקאיים, אחד נגד אלימות מגדרית ואחד נגד מערכת הכליאה, מסמך משותף שניסח את המלכוד: התנועה נגד האלימות נשענת על המדינה, התנועה נגד בתי הכלא מתעלמת מאלימות מגדרית, וכל צד מפקיר את הנשים שנמצאות בטווח.
בין הדמויות המזוהות עם הזרם: אנג'לה דייוויס, שספרה מ-2003 שאל אם בתי הכלא מיושנים; רות ווילסון גילמור, ומריאם קאבא, שכתביה הפכו לטקסט מרכזי בתחום. האבוליציוניזם אינו קורא לפתוח מחר את השערים. הוא טוען שבית הכלא הוא מענה לכשלים שנוצרו במקום אחר, ושצמצום שלו מחייב בנייה מקבילה: דיור, הכנסה, בריאות הנפש, חינוך, מרכזי חירום ותהליכים קהילתיים של אחריותיות (Accountability). הכיוון הזה מכונה צדק מאחה/טרנספורמטיבי, והוא מתמקד בשאלה מה יעצור את האלימות ומה תצטרך הנפגעת, ולא רק מה מגיע לפוגע.
קיימת ביקורת על הזרם, והיא מתחילה בשאלה מה יש לעשות עם גבר מסוכן באופן מיידי. התהליכים הקהילתיים תובעניים, נדירים, ולעתים נכשלים, ויש נפגעות שרוצות ענישה ואין לבטל את רצונן. תשובת האבוליציוניסטיות היא שגם המערכת הקיימת נכשלת, ששיעור ההרשעות בעבירות אלימות מינית נמוך מאוד, ושרוב הנפגעות ממילא אינן מגיעות אליה.
בישראל ההקשר שונה. אין מדיניות של כליאה המונית בסדר הגודל האמריקאי, ולכן העברה אוטומטית של הטיעון אינה מדויקת. השאלות עצמן רלוונטיות: מי נעצר, מי מקבל אמון במשטרה, ומה קורה לנפגעת בתוך ההליך.