תקרת הזכוכית היא דימוי לחסמים הבלתי נראים המונעים מנשים להתקדם ולהגיע למוקדי השפעה. המושג "תקרת הזכוכית" הוצג בראשונה ב-1978, על-ידי מרילין לודן, שהציגה בכנס נתונים על העסקת נשים ותיארה מצב של מחסום בלתי עביר, אך גם בלתי נראה, המונע מנשים להתקדם לעמדות ניהול בכירות. מאוחר יותר נעשה שימוש נרחב במושג בספרות פמיניסטית.
במדינות רבות קיימים חוקים האוסרים על אפליה בהעסקת נשים ומיעוטים, ועם זאת, ברוב המקומות אין לנשים ייצוג שווה במוקדי ההשפעה החברתיים – בפוליטיקה, בתקשורת ובעמדות בכירות בתעשייה. המושג "תקרת הזכוכית" מציע להתבונן במבנים החברתיים שמציבים בפני נשים ומיעוטים מכשולים, ולהבין שמרבית מכשולים אלה שקופים ודרושים ידע ומודעות כדי להבחין בהם.
הנה חלק מאותם מכשולים בלתי נראים: התפישה שנשים הן בעלות תכונות נשיות שהופכות אותן לרגישות וחלשות, ולכן הן אינן מתאימות לתפקידים בכירים; התפישה שנשים אמורות להיות המטפלות העיקריות בבית ובילדים ולכן הן לא מעוניינות ואין להן זמן למלא תפקידים בכירים; העובדה כי אנשים נוטים לבחור במי שדומה להם, ולכן כל עוד מרבית עמדות הכוח מאוישות על ידי גברים לבנים, הם ימשיכו לבחור במי שדומה להם.
