פמיניזם קווירי הוא גישה פמיניסטית המבקשת לערער על נורמות מגדריות והטרוסקסואליות, הנחשבות למרכזיות במבנים החברתיים. גישה זו מבקרת את ההיררכיות המגדריות והמיניות הקיימות, ושואבת השראה מתאוריות קוויריות המדגישות זהויות נזילות ומגוונות. היא מציעה לבחון מחדש מושגים כמו מגדר, מיניות ומשפחה, ומאתגרת את הגבולות הקבועים/מסורתיים שלהם. הפמיניזם הקווירי מזוהה בעיקר עם הגל השלישי של הפמיניזם, שהציב ביקורת על תפישות בינאריות ואוניברסליות, אך ממשיך להתפתח גם בגל הרביעי של הפמיניזם, תוך שימוש בפלטפורמות דיגיטליות להרחבת השיח והפעולה.
בניגוד לפמיניזם המסורתי, שמתמקד בנשים ובחוויות שלהן, הפמיניזם הקווירי מתמקד גם בקבוצות מדוכאות שאינן מתאימות להגדרות הבינאריות והמסורתיות של מגדר ומיניות, כמו טרנס*, א-בינאריים, ביסקסואלים/ות וא-מיניים. גישה זו מדגישה כי זהויות שאינן הטרוסקסואליות חוות דיכוי ייחודי, ויש להן מקום שווה בשיח הפמיניסטי.
הפמיניזם הקווירי גם מתמודד עם דיכוי כאירוע הצטלבותי, ובוחן כיצד גורמים נוספים כמו גזע, מעמד ולאומיות משפיעים על חוויות הדיכוי. לדוגמה, נשים טרנסיות שחורות חוות שילוב של גזענות, טרנספוביה ודיכוי כלכלי, ולכן יש צורך בדיון רחב יותר על צדק חברתי וכיצד מנגנונים שונים של דיכוי, אפליה והדרה, פועלים על רכיבי זהות שונים של אדם קווירי. גישה זו שואפת לפרק היררכיות חברתיות וליצור חברה שמכירה בערכן של כל הזהויות המגוונות.
בין הדמויות המרכזיות בתחום ניתן למנות את ג'ודית באטלר, שכתיבתה על פרפורמטיביות מגדרית בספר "Gender Trouble" תרמה להבנה חדשה של מגדר כתהליך חברתי ולא כזה המוגדר ביולוגית. שרה אחמד היא דמות בולטת נוספת, בזכות מחקרה על פמיניזם וקוויריות, והאופן שבו אי-נוחות יכולה לשמש ככלי פוליטי. אקטיביזם קווירי ניתן לראות בארגונים כמו "איגי" בישראל, המעודדים ביטוי מגדרי חופשי, או בתנועות כמו "Black Lives Matter", המבליטות את חוויותיהן של נשים קוויריות שחורות כחלק מהמאבק לצדק חברתי.
