מצוק הזכוכית הוא תיאור של תופעה המתרחשת בחברות וארגונים שנמצאים במשבר או נסיגה כלכלית, ודווקא אז הם בוחרים נשים (או נציגי מיעוטים) לעמוד בראשם או להצטרף לוועד המנהל של הארגון.
נשים מסכימות להתפשר על תפקידים אלה למרות שהם טומנים בחובם סיכון, משום שבמקרים רבים לא עומדות בפניהן אפשרויות קידום רבות, ואם הארגון ממשיך להיכשל, פעמים רבות הכישלון מיוחס לאישה העומדת בראשו.
אחת הדוגמאות המפורסמות לתופעת מצוק הזכוכית היא מריסה מאייר, שמונתה למנכ"לית של חברת יאהו כשהחברה הייתה בקשיים כלכליים, ובתקופת כהונתה החברה המשיכה להתדרדר עד שנמכרה. הכישלון יוחס למאייר באופן בלעדי, בלי התייחסות לשורת המנכ"לים הגברים שכיהנו לפניה בזמן שנסיגת החברה החלה.
ב-2003 פורסם בעיתון הטיימז הבריטי כי ארגונים שיש בראשן או בוועד המנהל שלהן נשים, מצליחים כלכלית פחות מארגונים המובלים על-ידי גברים. בעקבות הפרסום בחנו החוקרות ריאן והסלאם את מצבן של החברות לפני ואחרי מינוי הנשים ומצאו כי מינוי הנשים לא פגע בביצועי החברות, אלא דווקא שיפר אותם, אך החברות שבחרו למנות נשים היו חברות שהיו כבר בתהליכי נסיגה כלכלית.