האשמת הקורבן  היא גישה הגורסת כי לאנשים ונשים שהיו המטרה של פגיעה כלשהי, ובמיוחד אלימות מינית (הטרדה, תקיפה או אונס) יש אחריות לכך, וכי הם הזמינו את הפגיעה בלבוש או בהתנהגות שלהן.

המושג "האשמת הקורבן" נטבע בהקשר של גזענות חברתית. הפסיכולוג ויליאם ריאן פרסם ב-1971 את הספר "מאשים את הקורבן", בו התייחס בביקורתיות לאופן בו גישות גזעניות מאשימות את האפרו-אמריקאים בארה"ב באפליה כלפיהם.

כיום משתמשים במונח כדי לתאר את מגוון האופנים בהם החברה מאשימה קורבנות של פגיעות מיניות במה שקרה להן/ם. זה יכול להיות כאשר הקורבן מגיע/ה להתלונן במשטרה, מספר/ת לחברים או בני משפחה, או באופן הדיווח בתקשורת על מעשי אלימות ואונס. משפטים כמו: מה היא לבשה? מדוע היא נכנסה איתו לבית? למה הוא חזר לשם אחרי הפעם הראשונה? מסיטים את הדיון ממעשי התוקף/ת למעשי הקורבן ומהווים האשמת הקורבן.

גישה של האשמת הקורבן מסייעת לאנשים לחוש תחושה של שליטה בגורלם, משום שהיא מרמזת שבכוחו של הקורבן למנוע את התקיפה, אבל חשוב לזכור שאף אחד ואף אחת לא רוצה שיתקפו אותה, והאשמים היחידים בתקיפה הם התוקפים.