כומתות חומות, חולצות אדומות וקווים צהובים

יש רגעים שבהם אירועים שנראים לא קשורים, מסתדרים לפתע על אותו ציר. לא כמטאפורה, אלא כעדות למנגנון פוליטי שמבקש לדכא קבוצות חברתיות ולהפר זכויות אדם באמצעות סימון, הרתעה, אכיפה סלקטיבית, ואלימות שמופעלת בהתאם לנאמנות פוליטית. הקווים הצהובים בעזה, החולצות האדומות ביציעי מגרשי כדורגל, והשתקפות ההיסטוריה האלימה של מיליציית הכומתות החומות בגרמניה הנאצית בדמות פעילי ימין אלימית בישראל – אינם מקרים נפרדים. הם מופעים שונים של אותם יחסי כוח, שפועלים בו-בזמן החוצה ופנימה.

בעזה, מה שמכונה "קווים צהובים" אינו סימון פיזי נראה לעין. אין גבול צבוע בשטח, אין שילוט, ואין דרך ממשית לדעת היכן הוא עובר. ובכל זאת, מדובר בגבול קטלני. מי שמתקרב לקו הצהוב – נורה. גם ילדים. אנשים רעבים, עקורים, כאלה שמנסים לקושש עצים כדי להבעיר אש לצורך בישול, נורים למוות בלי אזהרה. נוהל מעצר חשוד לא מיושם ברצועת עזה מאז אוקטובר, 2023.

מרגע הכרזת "הפסקת אש" באוקטובר האחרון, הירי נמשך. צה"ל הרג מאות פלסטינים מאז שנכנס הסכם טראמפ לתוקף. הארטילריה לא פסקה, והשליטה המרחבית הועמקה. הסיוע ההומניטרי נכנס באופן סלקטיבי: מוצרי צריכה לא חיוניים נכנסים לרצועה, אך חלבון מן החי, מזון טרי, תרופות וציוד רפואי בכמויות מספקות אינם נכנסים. ממשלת ישראל מפרה את הסכם הפסקת האש מהרגע הראשון ובינתיים מאות אלפים ממשיכים לחיות בתת-תזונה ממושכת. כ-5,000 חולי סרטן לא מקבלים טיפול, וכך גם פלסטינים הזקוקים לטיפולי דיאליזה ותרופות למחלות לב. במקביל, צילומי לוויין מהימים האחרונים מצביעים על כך שעד כה נבנו יותר מארבעים מבנים צבאיים חדשים ברצועה. ממשלת ישראל מתארגנת לקראת שימור שליטה ארוכת-טווח.

בישראל, אותו היגיון פועל במרחב הציבורי. בג"ץ אישר לאוהדי הפועל להיכנס למשחקים עם חולצות אדומות הכוללות כיתוב מחאתי נגד משטרת ישראל, זאת לאחר שנהגה באלימות קשה במשחקי כדורגל קודמים. אפשר לראות בכך ביטוי לחופש ביטוי, אך ההקשר רחב יותר: המחאה מתקיימת בתוך מסגרת שמגדירה למי מותר למחות, באיזה אופן, ואיפה. במקביל, פעילים ימניים אלימים פועלים כמעט ללא אכיפה משמעותית. ניסיון להפריע להקרנה של סרט דוקומנטרי על רופאים בעזה בסינמטק תל-אביב אינו ויכוח תרבותי או ביקורת לגיטימית. זו פעולה שמטרתה לשרטט גבול נראות: אילו סיפורים רשאים להופיע במרחב ציבורי.

אלימות אזרחית שמובלת על-ידי פעילי ימין זוכה ללגיטימציה. פעילים ימניים תוקפים מפגינים, חוסמים נבחרי ציבור ערבים, ופועלים נגד אירועי תרבות ומחאה, בעוד שהתגובה הממסדית רפה. מרדכי דוד חוסם חברי כנסת ערבים ועיתונאים, מפר צו הרחקה ומוזמן לדבר בוועדת הכנסת לביטחון לאומי; דניאלה וייס מצהירה בגלוי שהיא מפרה חוק ביודעין; והמשטרה אינה ממהרת לחקור. אי-האכיפה אינה תקלה נקודתית כי אם שיטה. החוק פועל באופן דיפרנציאלי, בהתאם לזהות פוליטית ולמיקום פורעי החוק בתוך יחסי הכוח.

במקביל, השפה משתנה. אמירה פומבית של השרה עידית סילמן בראיון בערוץ הכנסת על שיש לשקול להגדיר את ארגון "אחים לנשק" כ"ארגון טרור"(דקה 16) אינה פליטת פה. זו הרחבה מכוונת של גבולות השיח הפוליטי הא כך שמוביל לפעולות אלימות. גם השימוש הגובר במונח "הסתה" – מונח שבעבר נשא משמעות משפטית מצומצמת הופך לכלי פוליטי גמיש. מי שלא מיישר קו עם ממשלת הההפקרה, מסומן כשמאלני בוגד. כך לדוגמה, שוטרים חמושים ברובים מגיעים לכנס של ארגון "עומדים ביחד" כדי לוודא ש"המסרים חוקיים". זו אינה אכיפה ניטרלית אלא איום. הנוכחות המשטרתית עצמה מייצרת הרתעה, ומעבירה מסר ברור: ארגון אזרחי שפועל לחיזוק חיים משותפים בין ערבים ליהודים נתפש כארגון שפועל נגד האינטרס של ממשלת ישראל שממשיכה לפגוע בפלסטינים ובישראלים.

כך נוצר פירוק שיטתי של הגבול בין ביקורת לבין עבירה. דיווח על פשעי מלחמה של צה"ל, הצגת מציאות הומניטרית קשה מנשוא, או מחאה נגד מדיניות ממשלתית מסומנים כעבירה על החוק הישראלי. במקביל, אלימות של נאמני שלטון זוכה להכלה ולעתים אף לגיבוי פומבי מצד שרים. חופש הביטוי הופך לפריבילגיה מותנית, לא לזכות אזרחית.

כשאנו נדרשות לבחון את ציר הזמן של אלימות ממסדית, אי אפשר להתעלם מההיסטוריה. הכומתות החומות לא היו רק מיליציה אלימה בגרמניה הנאצית. הן היו מנגנון: קודם דה-לגיטימציה, אחר כך אלימות, ולבסוף נרמול. לא נדרש חיקוי היסטורי מדויק כדי לזהות את הדפוס. כאשר שלטון מסמן אויבים מבית, מאפשר אלימות אזרחית כלפיהם, ומטשטש אחריות מוסדית, הוא מגייס את החברה נגד עצמה.

החיבור בין החוץ לפנים אינו מקרי. בעזה – שליטה, מחסור והרג מתמשכים. בגדה המערבית – אלימות מתנחלים בגיבוי כוחות הביטחון ואכיפה סלקטיבית. בתוך ישראל – סתימת פיות, דה-לגיטימציה של מחאה, ונרמול אלימות פוליטית. זו אינה סדרה של חריגות, אלא מערכת אחת שפועלת בזירות שונות, באותה לוגיקה ובאותם כלים.

התוצאה היא הסלמה פוליטית מסוכנת. לא רק ברמת הביטחון, אלא ברמת המרקם החברתי. כאשר אלימות נעשית נורמה, אכיפת החוק קשה כלפי מתנגדים למדיניות הממשלה ורכה כלפי נאמנים – החברה כולה נדחפת אל קו צהוב משלה.