פמיניזם בזמן מלחמה

פמיניזם ללא התנגדות לפשעי מלחמה והפרות חמורות של הדין הבינלאומי בעזה מאבד מתוקפו המוסרי והפוליטי. אי אפשר לפעול לקידום נשים בישראל ובו-בזמן לשתוק מול הפצצות, עקירה, גירוש והרעבה של נשים וילדות/ים פלסטינים.

אחרי אירועי הטבח, האונס, הרצח והחטיפה של השבעה באוקטובר 2023, ארגונים פמיניסטיים בישראל מחו – ובצדק – על ההתעלמות של ארגונים פמיניסטיים בינלאומיים ביחס לעדויות על אלימות מינית קשה ופשעים מחרידים נגד ישראלים/ות ומהגרי/ות עבודה ביישובי עוטף עזה ובנגב המערבי. הדרישה להכרה בעוולות אלה אינה סותרת את החובה המוסרית, ההומניסטית והפמיניסטית להתנגד לפשעי מלחמה המבוצעים מאז אוקטובר 2023 ברצועת עזה; היא תנאי לפמיניזם שמתנגד ליצירת היררכיות של חיי אדם.

זה לא משנה אם אתן, נשים המזדהות כפמיניסטיות, מסכימות שמה שקורה בשנתיים האחרונות (ובעיקר מאז 18 במארס 2025 כשישראל הפרה את הסכם הפסקת האש) ברצועת עזה הוא רצח עם או לא. דעה אישית על הקטסטרופה חסרת התקדים המתרחשת ברצועת עזה אינה רלוונטית. במקביל, יש הכרזות פומביות של מומחיות ומומחים לרצח עם ושל מוסדות בינלאומיים: ועדת החקירה העצמאית של האו"ם קבעה ב-16 בספטמבר 2025 כי ישראל ביצעה רצח עם ברצועת עזה (ראו גם דיווח ברויטרס). באותו שבוע קבוצת מומחיות/ים עצמאיים של האו"ם התריעה כי רעב מעשה אדם והיבטים של רצח עם מתרחשים בעזה וקראה לפעולה דחופה של העצרת הכללית (ראו גם כאן). בקהילה האקדמית, איגוד חוקרי הג'נוסייד הבינלאומי קבע ב-31 באוגוסט 2025 כי פעולות ישראל בעזה עונות להגדרה המשפטית של רצח עם (ראו גם דיווח ברויטרס). גם ארגוני זכויות אדם ישראליים – בצלם ורופאות ורופאים לזכויות אדם – פרסמו בסוף יולי 2025 דוחות שקבעו כי ישראל מבצעת רצח עם בעזה (ראו גם הודעת אמנסטי).

מה קורה בעזה?

מספיק לצפות בתמונות ובסרטוני הווידיאו שיוצאים מהרצועה, לקרוא את המספרים המחרידים של מתים ומתות כתוצאה מהפצצות בלתי פוסקות, השטחת שכונות שלמות, לרבות בניינים רבי-קומות ואוהלים שבהם משפחות עקורות שורדות בקושי רב, רעב כפוי ותת-תזונה הפוגעים בנשים בהיריון, ביולדות ובילדות/ים (ראו עדכוני יוניסף על תת-תזונה חמורה ומתמשכת בקרב ילדים בעזה, וגם כאן, ובנוסף עדכונים על פגיעה בתשתיות אזרחיות ברצועה, מעבר מוגבל של סיוע הומניטרי, לרבות חסימות בצירים לצפון שבו הוכרז רעב שניתן לקרוא עליהן גם ברויטרס). זוהי מציאות של כיבוש, מצור וענישה קולקטיבית הסותרים את עקרונות זכויות האדם והמשפט ההומניטרי.

על-פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, הרעבת אזרחים/ות כאמצעי לחימה היא אסורה ומהווה פשע מלחמה. מניעת גישה לסיוע הומניטרי חיוני או פגיעה מכוונת ב"אובייקטים החיוניים לקיום האוכלוסייה" (מים, מזון, תרופות, דלק) עשויה להוות פשע מלחמה נוסף. בהתקיים יסודות של התקפה רחבת-הקף או שיטתית נגד אוכלוסייה אזרחית, הרעבה מכוונת עשויה להיכנס גם לגדר פשעים נגד האנושות – למשל "השמדה" – תנאי חיים שמטרתם השמדה, בין היתר באמצעות מניעת מזון ותרופות.

אין מים בעזה. אין אוכל. אין לאן לברוח. גם מצב ההיגיינה ירוד ביותר. אין שירותים ומקלחות. אלפים סובלים ממחלות עור קשות בגלל חוסר היגיינה בסיסית. אין אנטיביוטיקה וחומרי אלחוש בבתי החולים. רופאים ורופאות מבצעים ניתוחים ללא חומרי הרדמה, ללא ציוד רפואי בסיסי. הפצועים והפצועות לא מקבלים מזון, מים ותרופות, מה שמונע החלמה מהפציעות הקשות (כאן ניתן לקרוא על עדויות של רופאים ללא גבולות על מחסור חמור במשככי כאבים וחומרי אלחוש). מעבר לפגיעות הישירות של תושבי ותושבות הרצועה, מספר המתים "העקיפים" ממשיך להאמיר, כי אין טיפולי דיאליזה, אין טיפול בסרטן כי צה"ל השמיד מחלקות אונקולוגיות בבתי החולים, אין תרופות למחלות כרוניות. ארגון הבריאות העולמי התריע על קריסת בתי חולים והפסקת מתן שירותים למחלות כרוניות. נשים בהריון סובלות מתת-תזונה חמורה, ועוברות הפלות ולידות שקטות. נשים אחרות יולדות בתנאים תת-אנושיים. גופן אינו מספק חלב אם בגלל תת-תזונה, ותינוקות רבים מתים בגלל שממשלת ישראל אוסרת על הכנסת תמ"ל ליילודים. בנוסף, צה"ל הפציץ את המרכז הגדול לטיפולי פוריות והשמיד עוברים מוקפאים. מה הפמיניזם שלכן חושב על זה?

בלי קריאה להפסקת אש מיידית, לגישה הומניטרית רציפה ולסיום ענישה קולקטיבית – אי אפשר לטעון לעשייה פמיניסטית של צדק. התמקדות בייצוג נשים בעמדות כוח, כשהיא מנותקת ממאבק באלימות הממסדית הקשה והאכזרית שמפעילה המדינה כלפי נשים וילדות/ים פלסטינים, אינה מתקנת את המערכת אלא מאפשרת לה להמשיך לפעול. ייצוגיות לבדה (ייצוג נשים לא עוזר כשמדובר במשת"פיות של הפטריארכיה), ללא התנגדות ברורה למדיניות שמייצרת סבל, מעקרת את הדרישה הפמיניסטית להפסיק את כל צורות הדיכוי, הניצול, ההדרה והאפליה.

ארגונים פמיניסטיים בישראל שלא קוראים להפסקת אש, לסיום מיידי של התקיפות ברצועת עזה  ולהקמת מנגנוני הגנה הומניטריים מתבקשים לבחון מחדש את סדרי העדיפויות שלהם: להציב הגנה על חיי אדם לפני קידום נשים; להרחיב סולידריות חוצת גבולות; לתמוך בשחרור נשים וילדים פלסטינים חטופים וכלואים, ולהצטרף לדרישה למניעת הרחבת פשעי מלחמה. זהו המבחן הפמיניסטי של הרגע.

החזרת החטופים והפסקת האש הן שתי חובות מוסריות מקבילות

בשנתיים האחרונות חלק ניכר מהשיח של ארגונים פמיניסטיים וארגוני נשים התמקד בחטופים ובמשפחותיהם. חשוב לומר זאת במפורש: תמיכה בהחזרת החטופים היא עמדה מוסרית הכרחית, והיא אינה עומדת בסתירה להתנגדות חד-משמעית להרג, למצור, לענישה קולקטיבית ולהרס קהילות פלסטיניות. להפך – מי שמבקשות להציל חיים צריכות להחזיק בעת ובעונה אחת בשתי הדרישות: החזרת החטופים וסיום המלחמה, הרחבת הסיוע ההומניטרי והגנה על כלל האוכלוסייה – הישראלית והפלסטינית. התמקדות בלעדית בחטופים, תוך השתקת סבלן של נשים וילדות/ים פלסטינים, מייצרת היררכיה של חיים ופוגעת בעקביות המוסרית של הפעולה הפמיניסטית.

כאשר ארגונים פמיניסטיים בישראל – המונהגים על-ידי נשים יהודיות וציוניות – נמנעים מקריאה גלויה להפסקת אש, להגנה הומניטרית ולמניעת פשעי מלחמה, הם פוגעים במאבק הפמיניסטי. לאחר אירועי הזוועות בשבעה באוקטובר, הקהילה הבינלאומית לא חיכתה לדוחות של האו"ם וארגוני זכויות כדי לקבוע שמדובר בפשעים נגד האנושות. רכבת אווירית של מנהיגים ומנהיגות מכל רחבי העולם התייצבו לצד ישראל. כמעט שנתיים עברו מאוקטובר 2023, וכאבן של פלסטיניות ופלסטינים נתפש כטפל, כנזק אגבי. זהו רגע מבחן שבו פמיניזם נמדד לא רק במספר הנשים סביב שולחן קבלת ההחלטות, אלא ביכולת לעמוד לצד מי שנמחצות ונמחצים תחת מלחמת השמדה. מי שבוחרות לשתוק מחזקות את הסדר שמייצר את הסבל. מי שבוחרות לדבר ולפעול מציבות חיים לפני תדמית, סולידריות לפני נוחות, ומשיבות לפמיניזם את תוקפו הערכי.

לקריאה נוספת:

טרור מגדרי נגד פלסטיניות – מסקנות דוח ועדת האו"ם

אלימות מינית ככלי מלחמה במתקפת חמאס (דוח מרכז רקמן)

פמיניסטיות בעולם צריכות לעמוד לצד שורדות השבעה באוקטובר (מאמר)

הדף היומי – כדי שלא נוכל להגיד שלא ידענו

תמונות: מתוך אתר הדף היומי, ובאישורו.