אנחנו חייבות לדבר על הסבל הפלסטיני

מצב עזה, נכון לאוקטובר 2025: יותר מ-2,700 משפחות שלמות נמחקו כליל. ביותר מ-6,000 משפחות נותר רק בן משפחה אחד בחיים. יותר מ-2,500 ילדים התייתמו משני הורים. יותר מ-53 אלף ילדים וילדות התייתמו מהורה אחד. יותר מ-20 אלף ילדים נהרגו.יותר מ-42 אלף ילדות וילדים נפצעו. כ-51 אלף ילדים וילדות סובלים מתת-תזונה. הפמיניסטיות הציוניות בכנסת ובארגונים פמיניסטיים ממשיכות לשתוק אל מול המספרים המחרידים האלה. אולי, כמו בחברה הישראלית הכללית, גם הן סבורות שלא נקמנו מספיק על השבעה באוקטובר?

"נשים בעזה הראו לעולם אמת שהיה עליו לדעת מזמן: עוצמה אינה ממתינה לאישור. כשכל דבר מתפרק, נשים מתחילות מחדש.
הן פתחו בתים כשלא נותרו עוד קירות עומדים. הן הפכו לאם ולאב בו-בזמן, מחזיקות את המשפחה יחד באומץ ובאהבה. הן פינו את ההריסות בידיים חשופות. הן הקימו אוהלים במקום שבו עמדו בתים. הן בנו שירותים מאולתרים, כי כבוד האדם עדיין חשוב, גם כשנשכחת מן העולם.

הן בישלו כמעט מכלום. הבעירו אש משאריות. הן הלכו מרחקים ארוכים מדי יום, נושאות מיכלי מים כבדים כאילו נשאו על גבן עתידים שלמים. הן נדחקו בין המונים נואשים כדי לזכות בזכות פשוטה – להישאר בחיים. וכשירד הלילה, כשהגוף העייף ביקש מנוחה, הן ישבו עם ילדיהן ולימדו אותם, מסרבות לאפשר למחשבותיהם להישאר מאחור.

והיו רגעים שאיש לא אמור להכיר. ילד עטוף בבד. פרידה שנלחשת אל תוך הדממה. אם קוברת את הילד שלה במו בידיה, ואז קמה שוב, כי החיים שנותרו עדיין זקוקים לכוחה.

נשים אינן גיבורות מפני שהן סובלות. הן גיבורות מפני שהן הופכות את הסבל להישרדות. הן לוקחות את מה שנותר ויוצרות ממנו חיים.

כל עבודה היא עבודה של אישה. לא מפני שמצופה ממנה לעשות הכול, אלא מפני שהיא מסוגלת לעשות כל דבר."

את הטקסט המובא לעיל כתב השבוע ד"ר  עז א-דין שהאב, תושב עזה. אי אפשר להישאר אדישות מול מילים שחורכות את הנשמה – משפטים קצרים המתארים חוויות קשות מנשוא, מציאות של גיהינום עלי האדמה. כולנו – נשים, פמיניסטיות, קוויריות, אקטיביסטיות לצדק חברתי, בנות חווה באשר אנו – חייבות להכיר, לדעת ולהבין אילו פשעי מלחמה חיילי צה"ל מבצעים ברצועת עזה. מאות אלפי חיילים – בסדיר ובמילואים – נשלחו על-ידי הנהגה כושלת ומפקירה להרוס את הרצועה מדי יום, שעה-שעה, זה יותר משנתיים. מתישהו, החיילים האלה יחזרו הביתה – אל הקהילות שלנו; ילמדו בבתי הספר ובאקדמיה, ינהלו פרויקטים בחברות, יקבלו קהל במוסדות המדינה, ישבו בשולחן לידנו בבית קפה או מסעדה. כשהאלימות בחברה הישראלית-ציונית תמשיך להחריף ולגבות חיי נשים, תזכרו: הם ביצעו פשעי מלחמה ברצועת עזה, ורוב החברה הישראלית שומרת על שתיקה. שתיקת הנשים הפמיניסטיות-יהודיות היא השתיקה המכעיסה ביותר. הנשים הפמיניסטיות שעסוקות בקידום, העצמה וייצוג נשים מתעלמות מהמציאות של הנשים הפלסטיניות. בפעם הבאה שתחפשו שותפות להעלאת מודעות על אלימות כלפי נשים בגבולות ישראל, אתן תמצאו את עצמכן מדברות לתוך תיבת תהודה יהודית-ציונית. ב-2025, עד לרגע כתיבת שורות אלה, נרצחו בישראל 33 נשים על רקע אלימות מגדרית. ב-2025, ברצועת עזה, עד לרגע כתיבת שורות אלה, נהרגו כ-3,000 נשים, נערות וילדות. הפמיניזם הכחול-לבן לא סופר אותן.

מה כן עשו הפמיניסטיות היהודיות בשנתיים החולפות? קריאה פומבית (מוצדקת!) ל-UN Womenלגנות את חמאס ולהתייחס לאלימות המינית הקשה ב-7.10.2023 ולחטופות בשבי חמאס. הן עסקו בהפצת תכנים על השפעת המלחמה על נשים בהקשר הישראלי: זכויות תעסוקה, סיוע כלכלי לבעלות עסקים, המאבק להחזרת החטופות והחטופים, ייצוג נשים בקבלת החלטות ביטחוניות, ופרויקטים לסיוע משפחות מפונות בעוטף ובצפון, ותמיכה בנשות המילואימניקים שקורסות תחת נטל גידול הילדים ופרנסה. הן גם הריעו לטייסות קרב שלקחו חלק בהפצצות מהאוויר.

על מה הפמיניסטיות היהודיות לא דיברו בשנתיים האחרונות? הן לא דיברו על הסבל הפלסטיני בכלל, ועל סבל הנשים הפלסטיניות ברצועת עזה בפרט. הן לא בילו דקה בלהפיץ מידע או לכל הפחות להתריע על כך שהריון ולידה הפכו למסוכנים עקב קריסה רב-מערכתית ברצועה. צה"ל הפציץ בתי חולים, מרפאות מעקב הריון, בתי יולדות, ומחלקות טיפול נמרץ ליילודים. צה"ל הרג רופאים ורופאות, אחים ואחיות סיעודיים, צוותי חלוץ והצלה. מאז 7.10.2023 צה"ל הרג יותר מ-10,400 נשים ויותר מ-20 אלף ילדות וילדים.

הן לא דיברו על נשים הריוניות בתת-תזונה חריף, שילדו פגים (אחת מכל חמש לידות) בתת-משקל מסכן חיים עם פגיעות נוירו-התפתחותיות; או על מאות לידות שקטות בשנתיים החולפות. הן לא סיפרו על מחסור חמור בתרופות ובחיסוני שגרה לתינוקות ופעוטות; או על כך שצה"ל הרס מרפאות ומחלקות לטיפולי דיאליזה וסרטן. הן לא אמרו מילה על כך שבדצמבר 2023 צה"ל השמיד מרכז רפואי להפריה חוץ-גופית, לרבות יותר מ-4,000 עוברים מוקפאים וכ-1,000 דגימות זרע וביציות. הן לא מחו על כך שישראל הפרה את הפסקת האש במארס 2025 ועל כך שהסיוע ההומניטרי המצומצם הופסק באופן מלא. פגים בתת-משקל לא קיבלו תמ"ל. אמהות לא הצליחו לייצר חלב אם כדי להאכיל אותם. הן ראו את התינוקות והילדים/ות שלהן גוועים ברעב. מאז מארס 2025 יותר מ-500 פלסטינים גוועו ברעב, לרבות ילדות וילדים.

הפמיניסטיות היהודיות לא אמרו דבר על שבראש אחת מכל שבע משפחות עזתיות עומדת אישה. ש-16 אלף פלסטיניות הפכו לאלמנות בשנתיים האחרונות. שיותר מ-300 אלף ילדות ונערות לא למדו בבית הספר ולא הלכו לגן כבר יותר משנתיים. שליותר מ-300 אלף נשים אין גישה לרפואת נשים גינקולוגית, וש-700 אלף נשים ונערות בגיל הווסת נמצאות במשבר היגיינה: מחסור בפדים, מים ופרטיות, עם סיכוני זיהומים.

ככה נראית דהומניזציה 

המספרים המחרידים משקפים את פעולות ההרס וההשמדה השיטתיות של צה"ל ברצועה, שפגעו באופן אנוש בתשתיות האזרחיות, ובכך פגעו באופן ישיר בתנאי חיים בסיסיים ברצועה. התנאים בעזה שוללים סטנדרט מינימלי לקיים חיים. המציאות ברצועת עזה היא תוצר של מדיניות מתמשכת הפוגעת בכל פן אזרחי; מדיניות של פגיעה חסרת תקדים באוכלוסייה ובתשתיות אזרחיות המעוגנת בדהומניזציה חסרת תקדים. אין מוסדות חינוך: בתי הספר ומוסדות אקדמיים הושמדו. אין פארקים, ספריות ציבוריות, מרכזי תרבות ופנאי. אין כבישים. יותר מ-70% ממבני המגורים נהרסו. אחד הקריטריונים להשמדת עם היא השמדת תשתיות לקיום בסיסי של חיים. זה מה שקורה בעזה. השמדה.

דהומניזציה אינה רק שפה. זו מסגרת פעולה שמיישמת בשטח מדיניות של ענישה קולקטיבית, חסימה שיטתית של סיוע והפצצות כבדות בסביבה אזרחית. כשהעם הפלסטיני נתפש כאיום שאינו ראוי להגנה, לזכויות אדם בסיסיות, לחיים – הפגיעה בנשים הרות, בילדות וביילודים הופכת ל“נזק משני” שרוב החברה הישראלית חיה עמו בשלווה.

גם אם המשפט הבינלאומי ימשיך להתווכח על הגדרות וקריטריונים, המבחן המוסרי פשוט: חברה שמחריבה תשתיות אזרחיות של חברה אחרת, חוסמת שיקום ומותירה נשים וילדים בלי מזון, שירותי בריאות ומים – היא מפרה את הזכות לחיים ולכבוד (Dignity). שיקום דורש הפסקת לחימה, גישה הומניטרית מוסדרת ללא תנאים מקדימים, ובנייה מחדש של מערכות הבריאות, החינוך והדיור.

הזדמנות לתיקון

התיקון הנדרש חייב  לכלול ניתוח והבנה של ממדי הגזענות העמוקה והעליונות היהודית בחברה הישראלית-יהודית-ציונית. ניתוח זה דורש דחייה של תפישות ופרקטיקות ציוניות שממשיכות להדהד רעיונות של "מדינה מוקפת אויבים" ו"איום דמוגרפי" המובילים להמשך כיבוש העם הפלסטיני ברצועת עזה ובגדה המערבית ושליטה צבאית במיליוני פלסטינים זה עשרות שנים. הכיבוש גובה מחירים כבדים בגוף ובנפש – של ישראלים ופלסטינים – אבל הוא גם גובה מחירים כלכליים כבדים הפוגעים באיכות ונגישות לשירותים חברתיים.

הלחימה ברצועת עזה בשנתיים האחרונות עלתה לנו כבר יותר מ-300 מיליארד שקל (לשם השוואה, תקציב מדינת ישראל ב-2022 היה כ-480 מיליארד שקל), מה שדרש קיצוצים רוחביים בשירותים ציבוריים, הטלת מסים נוספים, וגזל של ימי הבראה בשנתיים האחרונות. פמיניסטיות שמבקשות לפעול למען מיגור אלימות כלפי נשים צריכות לזכור שמלחמה ארוכה וכיבוש מתמשך מגיעים על חשבון תקציבים ממשלתיים, שבמדינה מתוקנת מיועדים לרווחת החברה האזרחית בכלל ולנשים בפרט.

כך, למשל, רק התקיפה באיראן ביוני 2025 עלתה יותר מ-2 מיליארד שקל לפי הערכות שמרניות. כמה תוכניות טיפול לגברים אלימים ניתן היה לתקצב בסכום הזה? כמה תוכניות העצמה לנערות? כמה מרכזי תעסוקה לנשים בפריפריה? מעונות יום מסובסדים? חינוך חינם מגיל לידה? התקיפה הכושלת בדוחא בספטמבר האחרון עלתה כ-30 מיליון שקל. כמה נשים יכלו ליהנות ממיקרו-הלוואות ותמיכה עסקית ליזמות בסכום הזה? כמה קליניקות לטיפול ותמיכה בשורדות אלימות מגדרית ניתן היה לתקצב? כמה גופי מחקר פמיניסטיים יכלו לזכות במענקים כדי לחזק מחקר תומך קהילה וקהילתיות? כמה נשים מקבוצות מוחלשות היו יכולות לקבל מלגות ללימודי תואר שני ודוקטורט? במילים אחרות, אתן חייבות לבחור: ציונות או זכויות אדם וחווה. יהודית או דמוקרטית. אפרטהייד בגדה המערבית או חיים משותפים. מלחמה או מדיניות רווחה. אלימות כלפי נשים או שגשוג נשים וקהילות שמושתתות על חמלה והוגנות.

70% מההרוגים ברצועה הם ילדים, ילדות, נשים ומבוגרים/ות. בני אדם ובנות חווה אינם יכולים להיות רק שורה בטבלה שקל להתעלם מהם. אלה חיים שלמים שנגדעו, ואנחנו חייבות לעמוד לצד העם הפלסטיני ולעצור את הסבל שהוא חווה. החיים שלנו בישראל אינם חשובים יותר מחיים של עזתים ועזתיות. חיינו מלופפים אלה באלה; הנשים הישראליות חייבות לראות בנשים הפלסטיניות אחיות ושותפות לדרך לשיקום וחיים משותפים.  

הבחירה אינה רק פוליטית, אלא מוסרית – האם תמשיכו לשתוק מול השמדה או תבחרו לעמוד באומץ לצד החיים, הצדק והחמלה.

לקריאה נוספת (שלא תגידו שלא ידעתן):

הניו-יורק טיימס: דוח אמריקאי מסווג מצביע על מאות הפרות זכויות אדם חמורות ברצועת עזה

הגרדיאן: כתבה על הסבל הנורא שחווים ילדים יתומים ברצועת עזה

המשרד לתיאום סיוע הומניטרי באו"ם: עדכון שבועי (23 באוקטובר) על המצב ההומניטרי ברצועת עזה

הגרדיאן: פרויקט תיעוד שמות של יותר מ-18 אלף תינוקות, ילדים, ילדות ובני/ות נוער שנהרגו ברצועת עזה

ארגון הבריאות העולמי: טבלאות נתונים של הרוגים ופצועים, לפי חתכים של מגדר, גיל, אזור (רצועת עזה או הגדה המערבית)

UN Women – מצב הנשים בעזה (דוח מ-8 באוקטובר 2025)

הבלוג של פמיניסטית: פמיניזם בזמן מלחמה

(תמונות: חוסני סלאח)