נשים או נשים טרנסיות?

שאלות של זהות מגדרית נהפכו בעשורים האחרונים למרכזיות בדיונים אקדמיים, פוליטיים ותרבותיים. העיסוק בשאלה מי נחשבת לאישה, ואילו חוויות מעצבות את הזהות הזו, מתקיים במסגרת מאבקים רחבים על הכרה, זכויות והגדרה עצמית. נשים טרנסיות ניצבות לא פעם בלב המאבק הזה, כשהן תובעות להיחשב כחלק מקהילת הנשים ובו-בזמן נאבקות מול חקיקה טרנספובית ותהליכים חברתיים שמבקשים להעמיק את האפליה כלפיהן, להדיר ולסמן אותן. שאלות של זהות דורשות בחינה של הדילמה בין הכללה לנראות, ונכונות להציע קריאה מורכבת יותר של מגדר בעולם שממשיך לדרג ולסמן גופים וחוויות.

זהות מגדרית: בין הכרה עצמית לפרפורמטיביות

מנקודת מבט של מחקר מגדרי-ביקורתי, ובעיקר בהשפעת תיאוריה קווירית ופמיניסטית (כמו עבודתה של ג'ודית באטלר), זהות מגדרית היא בראש ובראשונה עניין של הזדהות עצמית והכרה חברתית. לכן, יש לראות בנשים טרנסיות נשים לכל דבר, בלי סימונים מפרידים. עם זאת, חשוב לבחון גם את העמדה שסוברת כי לנשים טרנסיות יש חוויות חיים ייחודיות, שונות משל נשים סיסג'נדריות. לכן, בהקשרים מחקריים או פוליטיים, יש משמעות לשימוש במונח "נשים טרנסיות" כדי להנכיח את ההתמודדויות והדיכויים הייחודיים שהן חוות.

עצם המושג "אישה" נבנה סביב נורמות של אישה לבנה, סיסג'נדרית, ממעמד בינוני/גבוה. כל זהות החורגת מכך – כמו נשים שחורות, ילידיות, פלסטיניות, עניות, בעלות נכות/מגבלה, מזרחיות או טרנסיות – זוכה לסימון נוסף. תהליך זה, המכונה "סימון" (Marking), חושף את המבנה המערכתי שמדרג את מי שאינן עומדות בנורמה החברתית של מהי אישה.

חשוב להדגיש שנשים שאינן עומדות בסטנדרטים של נשיות – נשים שמנות, נשים עם נכויות, נשים עם "מראה גברי" – גם חוות דרגות של אפליה, דיכוי והדרה. הסימון על בסיס הופעה חיצונית של נשים סיסג'נדריות שחורגות מהנורמה החברתית מעיד על עומק המבנה החברתי שמפעיל סנקציות על כל חריגה. לא רק נשים טרנסיות או שמנות מסומנות – הנורמה עצמה אלימה כלפי כל מי שסוטה ממנה.

ההגדרה "מהי אישה" משתנה מתקופה לתקופה, וכוללת הקשרים תרבותיים עמוקים. האופן שבו נשים נמדדות בטורקיה, למשל, שונה מהאופן שבו הן נמדדות ביפן או בקולומביה. ובשורה התחתונה, נשים נמדדות כל הזמן, בכל מקום, ונתונות למשטור חברתי בכל הנוגע למראה ולהתנהגות.

בתוך כך, בבואנו לדון בגברים טרנסיים, עולה אסימטריה בולטת: גברים טרנסיים, גם כאשר תופעת הסימון חלה עליהם, נהנים לעיתים ממוביליות חברתית ומפריבילגיה גברית מסוימת, בעוד נשים טרנסיות ממשיכות לספוג גם טרנספוביה וגם מיזוגיניה.

להיות אישה, שחורה וטרנסית: דיכוי מצטלב

בדיון על המונח "נשים שחורות", קל לראות שגם בתוך קבוצה זו קיימים פערים עמוקים: אישה שחורה מסודן או מבנגלדש אינה שותפה לחוויותיה של אישה שחורה מארה"ב, ומידת הבהירות או הכהות של העור משפיעה על עוצמת הדיכוי (Colorism). אישה שחורה בארה"ב יכולה להיות רעיית נשיא, או מלצרית בדיינר באלבמה. כך, גם למעמד החברתי-כלכלי יש השפעה ישירה על חוויותיהן של נשים שחורות, ועל הדרכים השונות שהן חוות דיכוי או זוכות לפריבילגיות חברתיות מסוימות.

נשים שחורות הן לעתים קרובות הראשונות לשלם את מחירו של הדיכוי הממסדי, והאחרונות לקבל הכרה או תיקון. בשיח הפמיניסטי הרדיקלי אין מקום לדלג עליהן – הן לב המאבק. השיח המגדרי אינו יכול להתמקד רק בנשים לבנות, או רק בציר המגדרי; עליו לכלול לעומק גם את צירי הגזע, המעמד והלאום. הדיון בנשים שחורות חיוני במיוחד, משום שההיסטוריה שלהן – בדומה לזו של נשים טרנסיות – שזורה באלימות מגדרית, כלכלית, קולוניאלית ומערכתית.

בהתבוננות בחוויותיהן של נשים טרנסיות שחורות, ניתן לראות כיצד הן סובלות מדיכוי משולש: גזענות (אפליה על בסיס גזע או אתניות), טרנספוביה (אפליה על בסיס זהות מגדרית) ומיזוגניה (אלימות מגדרית ושנאת נשים). שלושת מנגנוני הדיכוי הללו אינם פועלים בנפרד, אלא מצטלבים ומעצימים זה את זה. התוצאה היא רמות גבוהות במיוחד של אלימות, קושי במציאת עבודה, מחסור בדיור ראוי ופערי בריאות בקרב נשים טרנסיות שחורות. הבנה עמוקה של הצטלבותיות (Intersectionality), כפי שטבעה קימברלי קרנשו, היא חיונית: אי אפשר להבין את עולמן של נשים טרנסיות שחורות מבלי לפרק את השכבות המצטלבות של הדיכוי שהן חוות.

השלכות פוליטיות: הדרה ואיום

מבנה הדיכוי הפוליטי פועל גם דרך מנגנוני פריבילגיה והדרה. זהות קווירית, פלסטינית, מזרחית או ילידית, למשל, אינה רק חורגת מהנורמה – היא לעתים מודרת באופן פעיל, ואפילו מוצגת כאיום. כך גם הזהות הטרנסית: היעדר הכרה אינו ניטרלי, אלא פרקטיקה של הדרה שיטתית. דווקא משום כך, להדגשת הזהות הטרנסית יש ערך פוליטי ברור: היא מנכיחה קבוצה החשופה להדרה ולאלימות ממסדית וחברתית, ותובעת הכרה והגנה כחלק ממאבק רחב יותר בצירי הדיכוי. הכרה במציאות הזו אינה מותרות אינטלקטואליות – היא חובה פוליטית, מוסרית ודחופה.

ומכאן אנו חוזרות לנקודת המוצא: האם לומר "נשים" או "נשים טרנסיות"? התשובה תלויה בהקשר. במרחב החברתי, כדי לנרמל את הנשיות הטרנסית ולהפחית הדרה, נכון להשתמש פשוט במילה "נשים". אולם כאשר מדובר במחקר, באקטיביזם של צדק חברתי ומגדרי, או בדיונים ציבוריים, יש ערך בהדגשת הקבוצה החשופה להדרה ייחודית. "נשים טרנסיות" הן קבוצה הזקוקה להכרה, לנראות ולהגנה מיוחדת. ההכרה אינה מחווה סמלית – היא הכרח פוליטי הנדרש כדי להתמודד עם מנגנוני הדיכוי והאלימות שהן חוות. האתגר הוא לדעת מתי להשתמש בכל אחד מהביטויים, תוך שמירה על כבוד הזהות ועל המורכבות של כל אחת ואחת.

חוקרות ופילוסופיות פמיניסטיות וקוויריות תרמו זוויות שונות לשאלה כיצד יש להגדיר נשים ונשים טרנסיות. ג'ודית באטלר מדגישה כי מגדר הוא פרפורמטיבי ותלוי הכרה חברתית, ולכן הזדהות עצמית היא מרכזית. קתרין מקינון טוענת כי נשים מוגדרות קודם כל דרך מערכות הדיכוי שהן חוות. ויויאן נמאסטה (Namaste) מתמקדת בחשיבות החוויה הגופנית והחברתית של נשים טרנסיות, ומזהירה מפני מחיקתן בשם קטגוריות כוללות. ואילו ג'וליה סרנו (Serano) קוראת להכיר באוטונומיה של נשים טרנסיות לקבוע את זהותן בעצמן, תוך התנגדות למבט הפולשני של החברה. מכל נקודת מבט, ברור כי הגדרות זהות הן זירה של מאבק פוליטי טעון.

המאבק לצדק מגדרי חייב להתחיל בהקשבה אמיתית למורכבות שמסתתרת מאחורי ההגדרה "אישה". במקום להניח מראש את זהותה של אישה טרנסית, יש לשאול אותה כיצד היא מגדירה את עצמה ולפעול בהתאם לבקשתה. הכרה פשוטה בזכותה להגדרה עצמית היא אבן יסוד למאבק נגד הדרה ודיכוי. נשים שחורות הן נשים, בדיוק כפי שנשים טרנסיות הן נשים – גם אם חוויותיהן שונות ומגוונות. השאיפה היא לראות, להקשיב ולהכיר בכל הדרכים שבהן נשים, על כל גווניהן, מתקיימות ונאבקות.

עוד על הקהילה הטרנסית באתר פמיניסטית

טרנס* / טרנסג'נדר | הומופוביה, להט"בופוביה וטרנספוביה במילון המונחים הפמיניסטי- קווירי.

דוקו: Disclosure , וויל והארפר

טלוויזיה: Pose

פודקאסט: One from the vault