על הפוליטיקה של זכרון והשתקה

כל הזמן אני שומעת וקוראת על פגיעות מיניות, אלימות במשפחה, אונס ואלימות כלפי נשים. בכל מקום, בכל פינה בחברה, כמעט כל יום אפשר למצוא באתרי חדשות וברשתות חברתיות דיווחים ועדויות על מקרי אלימות מינית. הדיווחים האלה נעלמים מהר מאוד ונבלעים במאות ידיעות חדשותיות אחרות. 

החיים שלנו מלאים בכל-כך הרבה סיפורי אימה, אלימות וטראומה מינית, עד שלפעמים אני תוהה מה קורה לנו כשאנחנו נתקלות בעוד סיפור. האם הוא עדיין מצליח לזעזע, לגרום לאנשים להקשיב, לעצור, לזכור? או שהשכיחות של הסיפורים האלה כבר גורמת לנו לעבור הלאה ולהמשיך כרגיל? 

חלק מהסיפורים מוכרים: מאייל גולן וסביבתו הקרובה שניצלו מינית נערות צעירות, דרך מושיק מור שמואשם בשני מעשי אונס ומעשי סדום, ועד אסי עזר, שהשחקן יהודה נהרי טען כי עזר הטריד אותו מינית. עדויות וסיפורים אחרים נשכחו מהר מאוד וצצו רק כשהנאשם או המורשע עלה לכותרות, כפי שאירע עם חזרתו של השחקן משה איבגי לבמת התיאטרון. אבל מי זוכרת את ההאשמות החמורות כלפי ארז דריגס? הרבה פעמים אני חושבת ששכחנו, שלאנשים לא באמת אכפת; שקיימת שכחה קולקטיבית. אסי עזר ממשיך לככב בפריים טיים ובפרסומות. ערוץ 12 ממשיך להעסיק אותו למרות ההאשמות נגדו על הטרדה מינית. 

לכל נפגעת יש שם

אני מנסה להקשיב ולזכור. אני לא אצפה יותר בתוכנית "הכוכב הבא". אני מקיימת אנדרטת זיכרון בראשי, עם שמות של גברים שפגעו, עם שמות של נשים שגברים פגעו בהן, כי איך אפשר לשכוח? זה הרי לא נגמר בכוכבי טלוויזיה, שחקנים או זמרים פופולריים. זה ממשיך וממשיך. מיליוני נשים ונערות נפגעות בעולם. אנחנו יודעות רק על מעט מהן, וזוכרות רק חלק קטן מאוד של השמות. אני כותבת את זה בלילה, אחרי עצרת לזכרה של שושנה סטרוק. שושנה סטרוק היא עוד אשה צעירה שאזכור. שם שראוי לזכור. אבל שושנה גם קצת שונה. בגלל שהיתה בת של שרה בממשלה, הסיפור שלה עורר הדים רבים. וקצת לאחר שנודע כי מתה, כבר התחילו לכתוב ברשת על אמינות העדות שלה, או יותר נכון על זה שהם לא מאמינים לה. אנשים, כולל עיתונאים, החליטו שהעדות שלה לא אמינה כי היתה מתמודדת נפש, או כי לטענתם בחקירת המשטרה לא נמצא דבר. ימים עברו ונודע כי המשטרה לא באמת מיהרה לזמן לחקירה את הוריה, אותם האשימה שושנה באלימות מינית כלפיה. 

וגם בזה יש משהו בלתי נסבל. אפילו אחרי המוות, גם אחרי שעוד אישה מצטרפת לרשימת השמות, עדיין יש מי שמתעקשים קודם כל לבדוק אם היא מספיק אמינה, מספיק יציבה, מספיק ראויה לאמון. כאילו גם לאחר מותה צריך להעמיד אותה למשפט. המוות של שושנה סטרוק הונצח והוזכר בצורה שהייתי רוצה לכל הנשים שנלקחו מאיתנו בעקבות טרור מגדרי. הלוואי שכל אישה תשמע את הצעקות שלה מהדהדות בקולן של נשים אחרות, ועדיף עוד לפני שהן מתות. אבל בסופו של יום, גם שושנה סטרוק הצטרפה לרשימת שמות ארוכה שאליה מתוספים שמות נוספים בכל יום, בכל העולם – שמות של נשים שנרצחו בבית שלהן, נשים שהשתיקו אותן לתמיד, נשים שניסו לברוח, נשים שלא הצליחו להשיג צדק. לכולן מגיע להיזכר. מגיע להן להיזכר כי הן היו עולם ומלואו. כי המוות שלהן לא נבע ממחלה, לא מאסון בלתי נמנע ולא מתאונה. הרבה פעמים המוות הזה היה יכול להימנע, אם רק המשטרה, הרווחה, המדינה, הקהילות שסביבן, היו מחליטות להאמין, להקשיב, לעזור ולהגן. 

אבל גם על כולנו, כחברה, מוטלת החובה המוסרית לזכור. מוטל עלינו להיאבק, ומוטל עלינו לדאוג שקולן וקולם של נפגעות ונפגעי אלימות מגדרית ומינית – יישמע. כי כרגע נראה שלא באמת זוכרים. הרייטינג של "הכוכב הבא" לא קורס. אייל גולן ממשיך ממלא אולמות ומושמע ברדיו. הרב צבי טאו עדיין מנהיג קהילה ענקית. חנוך מילביצקי עדיין בכנסת ויושב בראש ועדת הכספים. לרוב, החשודים והמואשמים בפגיעה לא באמת נפגעים ציבורית מהתלונות שהוגשו נגדם. ואם כבר למישהו אכפת, זה נמשך רק לרגע קצר. ואז חוזרים לצפות, להאזין, לרכוש כרטיסים, למלא אולמות, ולהמשיך כרגיל. 

לזכור זה לא מספיק

ואולי זה חלק מהעניין. אולי הרבה אנשים לא באמת רוצים לזכור. כי לזכור זה לא רק לדעת שקרה משהו, אלא גם להסכים להסתכל עליו, להסכים שהוא ישנה משהו באופן שבו אנחנו חיות, במה שאנחנו צורכות, במי שאנחנו ממשיכות להעריץ, במי שאנחנו בוחרות לתת לו כוח. לזכור באמת מחייב אותנו לצאת מאזור הנוחות. להפסיק להעמיד פנים שאלה רק "סיפורים קשים" שחולפים במהדורת החדשות, ולא מציאות יומיומית של נערות ונשים. בגלל זה חשוב לזכור. אבל חשוב גם להבין שלזכור זה לא מספיק. זיכרון שלא משנה דבר בעולם מותיר רק כאב. ואם נחליט שלא נשכח להם את המעשים שלהם, אם נחליט שזיכרון הנשים חשוב יותר מהנוחות הציבורית, מהרייטינג, מההרגלים שלנו, אז אולי הזיכרון הזה יוכל להפוך לדלק לשינוי. אולי הוא יעזור למנוע הצטרפות של נשים נוספות לרשימה. 

אני רוצה לגלות שאני טועה. שעוד אנשים זוכרים וזוכרות את השמות שנשמעים פעם אחת ונעלמים. את הנשים שהיו ואינן. את החיים שנגדעו. את הנשים שנלחמות על חייהן ועל האמת ברגעים אלה ממש. נשים שמסרבות לשתוק בעולם שיעשה הכל כדי שישתקו. אבל אם אף אחד לא זוכר, ואף אחת לא זוכרת, איך משהו ישתנה? איך נוכל לדאוג שהן יהיו האחרונות ברשימה הארוכה של נשים שהופקרו? נשים שאנשים ומוסדות לא הקשיבו להן, לא שמרו עליהן, לא הגנו עליהן. 

אסור לנו לתת למוות שלהן להיות סוף הסיפור שלהן. עלינו מוטלת חובת הזיכרון, אבל גם חובת השינוי. חשוב להבין: לזכור זאת ההתחלה, אבל לזכור זה לא מספיק. אנחנו צריכות לצעוק איתן, לחזק אותן, לתמוך בהן, לתת להן את הגב שהן זקוקות לו, בטח ובטח כשלפעמים גם המשפחה הקרובה מסרבת להגן ולתמוך. אנחנו צריכות ליצור את החיבורים והקשרים שיזיזו את העולם הזה מדרכיו. בעצרות לזכר שושנה סטרוק ראיתי פתח לעתיד כזה, וכך גם בהפגנות שהתקיימו בימים שאחריה. אבל בעתיד הזה אנחנו צריכות לעמוד לצידן ולצידם לפני שיהיה מאוחר מדי. לשמוע ולהשמיע בקול גדול: מאמינה לך. את לא לבד. אבל לא כסיסמה או כאמירה ריקה מתוכן. להגיד וגם להתכוון. להפגין, לספר עליהן בוועדות בכנסת, להציק לנבחרי ציבור, לדרוש מהתקשורת לפתוח מהדורות עם דיווח על אירועי אלימות מינית ומגדרית, עד שתהיה תוכנית כוללת לטיפול בטרור המגדרי שגובה קורבנות בכל יום ומותירה שורדות לבדם. עד שנדע שלפחות מתאמצים לשמור על כולנו. לפעול זה חשוב, כל אחת בדרכה ולפי יכולתה. הישועה לא תגיע מאישה אחת. היא תגיע מכולנו יחד.