טקסט זה מציע ניתוח של תופעת האונס דרך פריזמה סוציולוגית-היסטורית. הוא בוחן כיצד הפטריארכיה, הדת, התרבות ומוסדות המדינה משמרים שליטה גברית באמצעות דיכוי מגדרי, וכיצד מעשי אונס קשורים למנגנוני כוח ולאי-שוויון מגדרי. באמצעות מקרי מבחן מרחבי העולם, ניתוח הצטלבותי ותיאור של תרבות האונס, הטקסט מדגיש את מעשה האונס ככלי שליטה פוליטי ואת הצורך בהתנגדות רדיקלית.
אונס, כמעשה אלימות מגדרי, אינו רק תופעה חברתית או אישית, אלא אקט פוליטי המבטא את יחסי הכוח בין נשים לגברים בחברה. בדתות המונותאיסטיות בנות אלפי השנים – יהדות, נצרות ואיסלאם – הגדרת האל כדמות זכרית יצרה בסיס מוצק להיררכיה חברתית שבה גברים מייצגים סמכות אלוהית ונשים נדחקות לתפקידים משניים. אם אלוהים הוא זכר – הזכר הוא אלוהים. מערכת זו נקראת פטריארכיה: מערכת חברתית שבה כוח ושליטה מרוכזים בידי גברים, ונשים נתפשות ככפופות להם מבחינה פוליטית וכלכלית.
הפטריארכיה מעניקה לגברים לא רק שליטה פוליטית וכלכלית, אלא גם לגיטימציה לשליטה על גופן של נשים: מוסד הנישואים, בעלות על רכוש, והדרת נשים ממוקדי כוח משמשים כלים לשעבוד חברתי והבטחת שליטה גברית. בחקיקה המקראית, נשים הוגדרו כרכושם של גברים (אב, אח, או בעל), ואונס של נערה או אישה לא נשואה לעתים "נפתר" בכפיית נישואים עם האנס, כפי שמדגימים חוקי ספר דברים. בימי הביניים המשיכה הדומיננטיות הפטריארכלית להנציח את מעמדן הנחות של נשים באמצעות איסור צבירת רכוש אישי או הגבלות על רכישת השכלה. עם היחלשותה ההדרגתית של שיטת הפיאודליזם, ובמיוחד עם המעבר לכלכלה מבוססת-שוק, נפתחו אפשרויות חדשות לגברים לרכוש קרקעות, להקים חוות ואף לעסוק ביזמות וייצור – תהליכים שהניחו את היסודות למהפכה התעשייתית. כבר אז, נשים הודרו מבעלות על קרקעות, ממסחר עצמאי ומאפשרויות לצבירת הון, והמשיכו להיות תלויות כלכלית בגברים. כתוצאה מכך, נדרשו מנגנונים חדשים לשימור שליטה גברית, מה שהוביל לביצור מחודש של מוסדות כמו נישואים, בעלות על נשים ושלילת עצמאות כלכלית, כדי להבטיח את המשך ההיררכיה החברתית הגברית. גם לאחר המעבר מכלכלה פיאודלית לכלכלה מודרנית, נשמרו מנגנוני שליטה על נשים באמצעות הדרה מהון, מהשכלה ומהשתתפות ציבורית – מנגנונים שפועלים, בדרגות חומרה שונות, עד היום.
דוגמאות קיצוניות לכך ניתן למצוא בערב הסעודית, שם נשים עדיין נזקקות לאישור גבר כדי להוציא דרכון או להתחתן, והן נתונות למגבלות תנועה בתוך המדינה ומחוצה לה; בברזיל, תופעות של אלימות מינית נגד נשים ילידות קשורות בניצול כלכלי ואובדן קרקעות; בדרום אפריקה, הידועה בשיעור הגבוה של "אונס מתקן" נגד נשים לסביות; בהודו, שם אונס קבוצתי בנשים צעירות, במיוחד מקסטות נמוכות, עדיין נפוץ ולעתים קרובות אינו מטופל כראוי על-ידי הרשויות; ובאיראן, המדינה אוכפת כללי צניעות מחמירים באלימות, ולעתים עוצרת נשים שמתנגדות לחובת הרעלה, תוך חשיפתן להתעללות פיזית ומינית, כמו גם כליאת נשים במוסדות פסיכיאטריים לצורך "טיפול" בנשים לא צייתניות.
מקרה מבחן: הנשים באפגניסטן
לאחר נסיגת ארה"ב מאפגניסטן באוגוסט 2021, ארגון הטאליבן השתלט מחדש על מוסדות המדינה, מה שהוביל לפגיעה חמורה בזכויות הנשים. על נערות נאסר מללמוד מעבר לכיתה ו', ויציאתן מהבית הוגבלה: אין באפשרותן לנסוע ללא ליווי של גבר ממשפחתן. נכפו עליהן חוקים דרקוניים בנוגע ללבוש, תעסוקה ופעילות ציבורית. אסור להן לדבר במרחבים ציבוריים, ובבית מותר להן רק ללחוש. נשים הודרו ממוסדות השכלה גבוהה ונאסר עליהן ללמוד באוניברסיטאות או לעסוק במחקר. אין יותר נשים מרצות באקדמיה, והן גם אינן ממלאות תפקידים ציבוריים בשום רשות או משרד ממשלתי. תחנות רדיו וטלוויזיה לנשים הושבתו, ומשרדים ממשלתיים שעסקו בזכויות נשים פורקו לחלוטין. נאסר עליהן לעבוד כמעט בכל תחום, כולל עמותות הומניטריות, מה שיצר תלות כלכלית מוחלטת בגברים. מצב זה מצמצם את יכולתן להשתחרר ממערכות זוגיות פוגעניות או אלימות.
בנוסף לכך, הטאליבן ביטל פסיקות גירושים שניתנו בתקופת הממשלה הקודמת – גם במקרים שבהם מדובר היה בבעלים מתעללים – והכריח נשים לחזור לחיות לצד גברים שפגעו בהן פיזית, מינית או נפשית, מבלי שתהיה להן גישה להגנה משפטית או למקלטים. בכך נשללה מהן האפשרות להימלט מאלימות, והן נחשפות מחדש לדיכוי כפול: גם מצד המדינה וגם בתוך הבית.
ארגוני זכויות אדם מדווחים על מעצרים, עינויים והיעלמויות של נשים שהפגינו נגד משטר הטאליבן. תחת שלטונו, תרבות האונס נחשפת במלוא עוצמתה: הדרת נשים מגבירה את פגיעותן ומנציחה אלימות מינית כדרך לשליטה. ההגבלות על חינוך, תנועה ופרנסה מונעות התנגדות או הגנה.
הצטלבותיות: אלימות מינית ותרבות האונס
אונס שימש מאז ומתמיד ככלי לשעבוד חברתי של נשים: אונס מוביל לכפיית נישואים, פעולה שממסדת את הפגיעה בגוף ובנפש. מדיניות הילד האחד בסין (שהופסקה בסוף 2015 בלבד) יצרה חוסר איזון מגדרי והובילה לסחר בנשים וחטיפתן ממדינות שכנות (הערכות מדברות על "עודף" של כ-35 מיליון גברים סיניים בגיל הנישואים). ארגוני טרור כמו בוקו חראם חוטפים נערות ומשעבדים אותן מינית במסווה של אידיאולוגיה דתית, אונסים אותן ומכניסים אותן להריון. נשים מרקעים אתניים, מעמדיים וגזעיים שונים חוות אלימות מינית בדרכים ייחודיות. אונס משמש כלי לדיכוי תרבותי ולאומי, במיוחד באיזורי מלחמה וקונפליקטים אלימים. נשים מהגרות, ילידות, עניות ובעלות מוגבלות – כולן חשופות במיוחד לניצול מיני.
תרבות האונס אינה מורכבת רק ממעשי אלימות מינית עצמם, אלא מהמנגנונים שמאפשרים ומצדיקים את קיומם. היא מתבטאת בהאשמת הקורבן ("למה התלבשה ככה?", "כמה אלכוהול שתית?", למה לא התנגדת?"), בהגנה על הפוגע ("הוא היה שיכור", "הוא לא התכוון"), ובהצגה עקבית של נשים כגופים זמינים לצריכה – במדיה, בפרסומות מסחריות בתעשיית הפורנו,בקולנוע ובטלוויזיה. גם מערכת המשפט, לעתים, מחזקת את המנגנונים האלה כשהיא מקלה עם תוקפים, פוסלת עדויות של נפגעות, או מתמקדת בהתנהגות שורדת האלימות המינית במקום באחריות האנס.
לצד הפגיעות של נשים על רקע גזע, מעמד או שייכות אתנית, חשוב להזכיר גם את האופן שבו נורמות פטריארכליות פוגעות בקהילה הלהט"בית, ובעיקר בנשים טרנסיות וא-בינאריות, במיוחד במרחבים שבהם המגדר נתפש כדיכוטומי ונוקשה. נשים טרנסיות סובלות משיעורי אלימות מינית גבוהים במיוחד, גם מצד רשויות המדינה וגם מצד החברה, לרבות תקיפות במרחבים ציבוריים, מעצרים אלימים, והדרה ממקלטים לנפגעות. התרבות שמסמנת רק נשים סיסג'נדריות כ״נשים ראויות להגנה״ מפקירה נשים טרנסיות וא-בינאריות, ויוצרת בסיס לאונס כהבעת שליטה מגדרית ולא רק מינית – יישום מתוכנן של הפטריארכיה.
אונס כמעשה פוליטי
אונס הוא לא מעשה פרטי, רגעי או מנותק מהקשר מגדרי, חברתי והיסטורי, אלא פעולה פוליטית שהיא חלק ממנגנון חברתי רחב לביצור שליטה גברית, גם אם הפוגע פועל מבלי לחשוב עליה כפעולה פוליטית במפורש. בתוך כך, המונח "עבירת מין" מטשטש את משמעותו הפוליטית של האונס: לא מדובר במעשה מיני או בתשוקה, אלא באקט של שליטה, אלימות וכפייה. השימוש במונח "עבירת מין" מסתיר את העובדה שאונס הוא כלי כוחני לשימור היררכיות חברתיות. גבר מוצא הזדמנות לפגוע באישה (או בגבר אחר) כדי לבצר את מעמדו, לשלוט ולהחפיץ – בהתאם לנורמות חברתיות שמכשירות אלימות מגדרית. אונס הוא תוצר של יחסי כוח שמטרתם לשמר עליונות גברית בחברה.
בקונפליקטים לאומיים או אתניים, אונס נועד לשבור את רוחן של נשים ולהשפיל את הקהילה כולה, שכן פגיעה בנשים נתפשת גם כפגיעה ברכוש של הגברים או בכבודם. במרחבים אזרחיים, שבהם מתקיימים יחסים יומיומיים של עבודה, משפחה, חינוך ופנאי, הוא ממשיך לשמש ככלי של דיכוי ממוסד דרך נורמות ואכיפה סלקטיבית. אונס מפעיל טרור מגדרי מתמשך, שמייצר פחד, ציות והפנמת נחיתותן של ילדות, נערות ונשים – לא רק אצל הנפגעות ששרדו את תופת האלימות המינית, אלא בקרב כלל הנשים שחיות בידיעה שזה יכול לקרות גם להן.
התנגדות והצורך בשינוי רדיקלי
שינוי עמוק יתחולל רק כאשר נשים יפסיקו להיתפש כגוף לשימוש, וכאשר החברה תבין שאונס הוא תוצר של בחירה פוליטית. כל עוד החברה תמשיך להתייחס לאונס כבעיה של פרטים ולא של מבנים חברתיים שמעוגנים באי-שוויון וחוסר צדק, כל עוד מוסדות החינוך, המשפט והתרבות ינרמלו את האלימות המינית – לא יחול שינוי. כדי לפרק את תרבות האונס, יש לפנות גם לגברים: לא כפרטים בודדים, אלא כקבוצה שנהנית ממערכת של שליטה ממוסדת היטב המתגמלת גברים. דרושה לקיחת אחריות קולקטיבית. ההתנגדות לאונס היא לא רק מאבק נגד אלימות; היא מאבק למען חיים אחרים. חיים שבהם נשים אינן נתפשות כרכוש, גופן אינו הפקר, וחירותן אינה מותנית. זוהי תמצית המאבק הפמיניסטי: לפרק מבני שליטה ולדרוש צדק. נשים הן בנות אדם שוות זכויות והזדמנויות לחיים מלאים, חופשיים מאלימות, והן זכאיות לאוטונומיה מלאה על גופן ונפשן.
