הפעלת דוכן של אתר פמיניסטית במצעד הגאווה בירושלים היתה גם הזדמנות לרפלקציה על לשון פנייה מגדרית, השפה העברית, והאתגרים שמציבה זהות א-בינארית או טרנסית בחברה (ושפה) שמחייבת לבחור בין זכר לנקבה.
אתמול הפעלתי, יחד עם שתי חברות שגם שותפות לעשייה של פמיניסטית, דוכן בגן הפעמון בירושלים באירוע מצעד הגאווה של הבית הפתוח לגאווה וסבלנות. לאירוע הגיעו אנשים עם נראות קווירית שלא פוגשות ביום-יום, בטח לא בירושלים. פגשנו שם חברי וחברות הקהילה הלהט"בית, בהם/ן, טרנסיות וא-בינאריים/ות.
השיחות קלחו, שאלות נשאלו ונענו. כאישה קווירית בעצמי, היה לי חשוב לפנות בצורה מכבדת ונכונה לכל מי שניגשו לדוכן שלנו. לפעמים לא היה ברור לי אם להשתמש בלשון זכר או נקבה, ולכן שאלתי ברגישות וברוח טובה מה לשון הפנייה המועדפת עליהם. חלקם ענו "את" או "אתה", וחלקן אמרו שלשון הפנייה לא משנה להם. אבל עבורי, לברר מהי הפנייה המתאימה היא ביטוי של כבוד האדם (dignity) ונראות (visibility). אני לא מכירה את כל מי שניגש או ניגשה לדוכן. דווקא בגלל זה, חשוב היה לי להראות שאני רואה: לא רק את האדם שמולי, אלא גם את הדרך, הבחירה והמאבק שכל מי שחורג מהמשבצת הבינארית נושא או נושאת עמו/ה. המורכבות הזו נוגעת בלב השפה העברית – לא רק בכתיבה מעורבת עם נקודות ומקפים, אלא גם בדיבור יומיומי בשגרה.
כשהעברית דורשת בחירה
בעברית, כמעט כל משפט דורש בחירה מגדרית: את או אתה, אמרת או אמרתָ, שלך או שלךָ. אי אפשר לברוח מהבחירה הזאת. כשאדם מציג את עצמו כא-בינארי ואומר שלשון מעורבת זה בסדר גמור, או שזה לא משנה לו איך אפנה אליו, אני מוצאת את עצמי נדרשת להתכוונן מחדש. לפעמים אני נזהרת מדי, ולפעמים אני מתבלבלת. האוטומט שלי רוצה ודאות, אבל הלב שלי רוצה לומר "אני רואה אותך". זו פרקטיקה שדורשת תרגול, סבלנות, והיכרות עם המונחים השונים בקשת הלהט"בית, ובמיוחד בזהויות הטרנסיות והא-בינאריות.
הקושי מגיע מהמקום שבו שפה, תרבות וחברה שזורות זו בזו. מינקות, אנחנו לומדות לדבר בתוך מערכת חברתית-לשונית שמניחה מראש שיש רק שני מגדרים ברורים, שכל אדם נמצא באחד מהם, ושהוא גם רוצה שיפנו אליו לפי מוסכמה נוקשה הקשורה למגדר הזה. כשהמציאות לא מסתדרת לפי החלוקה הזאת, המוח הסיסג'נדרי קצת נתקע. לא רק השפה – גם המחשבה.
המפגש עם נראות טרנסית וא-בינארית מערער את המובן-מאליו של השפה ושל מי שאנחנו בגבולותיה ומגבלותיה. הם והן מזכירים לנו שמגדר הוא גם רצף, גם תהליך, וגם בחירה מודעת. לכן כדאי לתרגל את הפרקטיקה של לשון פנייה, ולהפוך את השאלה "מהי לשון הפנייה המועדפת עלייך?" להרגל קבוע. זו לא רק שאלה טכנית – היא פעולה של קבלה וסבלנות, של התעקשות לראות את האדם. לא מדובר רק באנשים בודדים עם מאבק אישי, אלא בתנועה רחבה שמערערת את יסודות הבינאריות. ההבנה הזו עוזרת לנו לפרק תפישות מגדר שקשורות לנראות, פרפורמנס, נשיות, גבריות, גם וגם – או אף אחת מהקטגוריות האלה.
אין להט"ב בלי ט'
אין להט"ב בלי האות ט'. זו לא אמירה סמלית, אלא קריאה להכרה – שמתחילה בשאלת לשון פנייה מועדפת. הטרנסיות והא-בינאריות הן חלק חשוב ומשמעותי במארג הפוליטי והאנושי של הקהילה הלהט"בית. בלי הטרנסיות והא-בינאריות, הקהילה הגאה אינה שלמה, ובזכות הקהילה הטרנסית והאקטיביזם שלה להכרה ומאבק על זכויות, אנו צועדות מדי שנה בחודש יוני ברחבי העולם.
כשאנחנו שואלות "מה לשון הפניה המועדפת עלייך?" אנחנו מנכיחות קטגוריות חדשות של זהות, ביטוי עצמי – ושל שפה מגדרית מכלילה שמתפתחת לצד השפה העברית הנוקשה. חשוב גם לזכור שפנייה בלשון שלא תואמת את זהותו או זהותה של אדם, במיוחד כשהיא נעשית בכוונה – זו אלימות מגדרית. טרנספוביה יכולה לבוא לידי ביטוי גם בשפה, ולפעמים דווקא באדישות או בזלזול בפנייה לא-מותאמת. קבלה של לשון הפנייה המבוקשת היא לא רק מחווה; היא המינימום של יחס אנושי. זו דרך פשוטה אך משמעותית לאותת: אני רואה אותך, ואני מכירה בזכותך להגדיר את עצמך. בתוך מציאות שבה טרנסים, טרנסיות וא-בינאריים חווים דחייה יומיומית, זלזול ואלימות, הבחירה להתעקש על פנייה נכונה היא גם מעשה של סולידריות וגם תיקון מוסרי מתמשך.
