כשאומרים לי לא לערב פוליטיקה: על השתקת ביקורת

מחיקת פוסט שפורסם לפני יומיים בקבוצת נשות חינוך בפייסבוק חושפת את המתח שבין חינוך לביקורת פוליטית. חינוך מעולם לא היה תחום סטרילי – הוא שדה של בחירות שמשקפות יחסי כוח. כל שתיקה או תגובה, הימנעות או פעולה, מעבירה מסר. דרך סיפור של מקרה קונקרטי, מסגרת תיאורטית ודוגמאות מהשטח, נבחנת כאן השאלה: מדוע כל-כך הרבה מורות נמנעות מלדבר פוליטית – גם כשמדובר בעתיד המקצוע שלהן. שקט, מצייתות. זמן קריאה: 5 דקות

"אין מאבק אחד מבודד, כי אף אחת מאיתנו לא חיה חיים של סוגיה אחת בלבד"

// אודרי לורד

לפני יומיים העליתי בבלוג קריאה לפעולה פוסט שעוסק במאבק נשות החינוך. היה לי חשוב לחשוף את הפוסט בפני ציבור המורות והגננות, ולכן העליתי אותו בכמה קבוצות פייסבוק באותו ערב. הפוסט כולל קריאה ביקורתית של המאבק וקושר את הקיצוץ בשכר של הסקטור הציבורי להחלטות הממשלה בשנתיים וחצי האחרונות: ההפיכה המשטרית, הגדלת מספר משרדי הממשלה והקצאת מאות מיליוני שקלים לפעילותם, העברת מיליארדי שקלים בכספים קואליציוניים, וכמובן – ההוצאות האדירות על המלחמה בעזה, ביהודה ושומרון, בלבנון, בסוריה ובתימן. המלחמה, הארוכה בתולדות מדינת ישראל, פגעה במיליוני אנשים – בגוף, בנפש וברכוש.

הקיצוץ הנרחב בשכר עובדות ועובדי המדינה לא נעשה בוואקום. כל החלטה ממשלתית, כל הצבעה בכנסת על חקיקות שמצמצמות זכויות או מקצות תקציבים למגזר החרדי וציבור המתנחלים, כל העלאת מיסים והחרגה של עובדי הוראה במוסדות חינוך חרדיים – כל אלה הן החלטות פוליטיות, כלומר ביצור של מערך יחסי הכוח בחברה הישראלית.

הפוסט שהעליתי בקבוצת פייסבוק "נשות (ואנשי) חינוך לשינוי המערכת" נמחק על-ידי מנהלת הקבוצה. הסיבה: "בקבוצה זו אין מקום לפוליטיקה". לפני שהפוסט נמחק, אחת ממשתתפות הקבוצה, שקראה להסיר את הפוסט, הגיבה שאני מכניסה "פן קפלניסטי" למאבק, שאני "בוחרת צד" ושקבוצת הפייסבוק "חייבת להיות נקייה מפוליטיקה". הקבוצה, טענה אותה משתתפת, "ממוקדת בעניין אחד", והוסיפה כי "חינוך הוא לא עניין פוליטי".

חינוך הוא מעשה פוליטי

חינוך הוא קודם כל מפגש אנושי. חינוך הוא תהליך שבו מורות ותלמידות פוגשות רעיונות, ערכים ונרטיבים. כפי שכתב פאולו פריירה בספרו פדגוגיה של מדוכאים, אין חינוך ניטרלי: הוא או משעתק את הדיכוי, או משחרר ממנו. בל הוקס הרחיבה את הרעיון הזה בכתיבתה על הוראה פורצת גבולות (Teaching to Transgress), והדגישה את הצורך בחינוך שמעורר מודעות ביקורתית ומעמיק את היכולת לחצות גבולות של גזע, מגדר ומעמד. בשונה מהתפישה הרווחת של מורות כמעבירות ידע בלבד, הן פועלות בזירה פוליטית יומיומית: כל בחירה פדגוגית, כל שתיקה בכיתה או התייחסות למה שמתרחש בה – היא בחירה פוליטית. כשאנו מחנכות לחשיבה ביקורתית, לאכפתיות ולדמיון חברתי – אנו פועלות במסגרת חינוכית ששואפת לשינוי חברתי עמוק.

כשתלמיד ערבי לומד בבית ספר יהודי ומחנכת הכיתה מפלה אותו כי היא גזענית; כשתלמיד אתיופי לומד בכיתה והמחנכת נמנעת מלהרעיף עליו חיבה כי הוא שחור; כשמורה מונעת מתלמידות לדבר ביניהן ברוסית בזמן השיעור; כשמורה לא מעודדת בנות להביע דעה בדיון בכיתה ומאפשרת לבנים להתפרץ; כשמורה אומרת לבן רגיש שיפסיק לבכות כמו ילדה קטנה; כשמורה מסרבת לאפשר לתלמיד להאריך זמן במבחן כי היא "מתייחסת בשוויון לכל התלמידים והילדות" – כל אלה הן דוגמאות שממחישות שחינוך הוא מעשה פוליטי. הכיתה היא מיקרוקוסמוס של החברה הכללית, וכל אמירה שיש להשאיר את הפוליטיקה מחוץ לכיתה היא שקרית. כולנו פועלות ופועלים בשדות פוליטיים, כי לכולנו יש כוח מסוים – גברים מול נשים, עשירים מול עניים, לבנים מול שחורים, מורות מול תלמידות וכיו"ב. השאלה היא מה בעלי הכוח – הפריבילגיה להשמיע קול ולהשפיע – עושים עם הכוח שברשותם.

הדרישה לא לעסוק בפוליטיקה היא פעולה פוליטית מובהקת. הניסיון להפריד בין "שיח חינוכי" ל"שיח פוליטי" משרת את מבנה הכוח הקיים ומאפשר לו להמשיך לפעול מבלי שיתקיים עליו דיון ביקורתי. מה שמכונה "ניטרליות" הוא לעתים קרובות צורה של השתקה שיטתית.

השתקה פוליטית וצנזורה עצמית

הפוסטים שעלו עד כה בבלוג זה ומתייחסים למחלת נשות החינוך לא עוסקים בתלונה פרטית. הם קוראים לחבר בין תנאי ההעסקה של עובדות ועובדי ציבור להחלטות שלטוניות שמשפיעות על חיינו. קישרתי בין מאבק נשות החינוך לבין תקצוב מערכות דיכוי והפניית משאבים אדירים למלחמה ממושכת ועקובה מדם. מחיקת הפוסט בקבוצת הפייסבוק לא נבעה מסגנון לא מכבד, אלא מהעובדה שהוא חשף את המבנים השלטוניים והכלכליים שפוגעים במיליונים – בישראל, בשטחים הכבושים ובאזור כולו.

הפוליטיקה הופכת ל"בעיה" רק כשהיא חורגת מהשפה המנומסת ומעזה לומר אמת המגובה היטב בראיות מובהקות. כל עוד השיח נשאר אישי, רגשי ומנותק מההקשר הרחב – הוא מתקבל. ברגע שהוא חושף את מערך הכוחות – הוא מושתק.

מורות רבות בוחרות, לעתים מתוך פחד ולעתים מתוך נוחות, להימנע מדיון פוליטי. הן מחפשות פתרונות טכניים למצוקות עמוקות, ומבקשות לדבר על שחיקה מבלי להזכיר את תקציב הביטחון התופח. הן רוצות צדק בשכר, בלי למחות על פגיעות מבניות. הן לא קושרות בין הכסף שנגזל מהן והאופן שבו הוא מיועד לממן עוד הרג וסבל בעזה. בפועל, מורות שמאלניות רבות מפעילות צנזורה עצמית – שותקות כדי שלא יחשבו שהן "קפלניסטיות", כדי לא לעורר תגובות קשות, כדי לא להיתפש כ"קיצוניות", גם כשהמציאות עצמה קיצונית, והרעב בעזה קיצוני, וחטופים בשבי חמאס ממשיכים לחוות התעללות קיצונית כבר 580 ימים. הפחד הזה – שמוביל לציות והשתקת מסרים "פוליטיים" – אינו אישי; הוא תוצאה של אקלים ציבורי אלים, מדכא וממשטֵר.

איפה ארגוני הנשים?

למרבה הצער, מאבק נשות החינוך נותר ללא גיבוי משמעותי מצד הארגונים הפמיניסטיים המרכזיים בישראל. לא נשמעו קולות ברורים משדולת הנשים, מפוליטיקלי קוראת, ממיזם 5050 או מבונות אלטרנטיבה. ההיעדר הזה משקף עמדה פוליטית. זוהי בחירה לא לקחת חלק במאבק נשי רחב היקף שנוגע לאחת הקבוצות הנשיות הגדולות ביותר בשוק העבודה בישראל.

מאבק נשות החינוך אינו "פחות פמיניסטי" ממאבקים פמיניסטיים חשובים שעוסקים בייצוג, אלימות מינית ורצח נשים. הוא נוגע ישירות למאות אלפי נשים – לפרנסתן, לזכויותיהן, לבריאותן הנפשית והפיזית. שתיקה כאן אינה ניטרלית – היא שותפות בהדרה ובהפקרה.

מאבק נשות החינוך הוא פוליטי משום שהמבנה שמולו הן עומדות הוא פוליטי. מערכת החינוך אינה מנותקת מהחברה, מהכלכלה, מהפוליטיקה הלאומית או המוניציפלית – היא חלק בלתי נפרד מהן. לכן, שתיקה אינה ניטרלית אלא חיזוק של הסדר הקיים. בדיבור פומבי, ביצירת חיבורים בין מבני דיכוי ובהצבת שאלות ביקורתית בכיתה ומחוצה לה – מורות וגננות נוקטות עמדה של התנגדות. והיום, יותר מתמיד, חובתן של נשות חינוך לפעול מתוך מודעות פוליטית, אחריות חברתית ואומץ. ובו-בזמן, על הארגונים הפמיניסטיים בישראל להכיר בכך שמאבק נשות החינוך הוא מאבק פמיניסטי לכל דבר – ולגבות אותו, לכל הפחות, בקריאה פומבית, בסולידריות ובהגנה על חופש הביטוי הפוליטי של נשות חינוך.

לקריאה מורחבת על מהי פוליטיקה במילון המונחים הפמיניסטי-קווירי