בעולם קפיטליסטי שמושתת על יחסי כוח מגזריים, תרבותיים ומעמדיים, היכולת של נשים להתקיים כלכלית בלי תלות בגברים אינה מובנת מאליה. פוסט זה בוחן כיצד דיכוי מגדרי מבוסס על שליטה כלכלית, ואילו כלים עומדים לרשותנו כדי להתמודד עם התלות שהוטמעה בנו. זמן קריאה: 5 דקות.
כילדה ונערה בשנות ה-80 וה-90, לא היה לי ידע כלכלי. קיבלתי דמי כיס מהוריי, עשיתי בייביסיטר על ילדים בשכונה ומגיל 17 בערך עבדתי במשרה מאוד חלקית בחברת ביטוח, בעיקר בחופשים. ההוצאות שלי כנערה באותן שנים היו מינימליות: עם הכסף שהרווחתי רכשתי קלטות וכרטיסים להופעות, ספרים, עגילים וחולצות טי-שירט. בסביבתי, שיחות על כסף היו נחלתם של המבוגרים בלבד, ולכן הרעיון שיום אחד אנהל כסף משלי או אבין בנושאים פיננסיים היה זר לי לחלוטין.
רק בבגרותי התחלתי להבין את ההשלכות הרחבות יותר של יחסי מגדר וכסף. מעולם לא הסבירו לי שבעולם קפיטליסטי ופטריארכלי, עצמאות מתחילה מהיכולת לשלוט בכסף שלך. עצמאות כלכלית, הבנתי שנים מאוחר יותר, אינה רק היכולת לעבוד ולהרוויח כסף ולשלם שכר דירה ושכר לימוד באקדמיה. לאחר שחציתי את גיל 30 בערך, הבנתי שעצמאות כלכלית היא תנאי הכרחי לחירות: היכולת לבחור עם מי לבלות, עם מי לגור, איך לחיות ובאילו תנאים. עצמאות כלכלית נותנת לך אפשרות להחליט איך להתקיים בעולם.
היא-סטוריה כלכלית: כסף תמיד היה חלק מהשיטה
נשים לאורך ההיסטוריה הוגדרו דרך הקשרים הכלכליים שלהן לגברים: כבת, כרעיה, כאלמנה. רק במאה השנים האחרונות החלה להתערער המוסכמה שלפיה גבר הוא המפרנס והאישה – נזקקת או תלויה. חשוב להדגיש כי מדובר בעיקר בנשים לבנות מהמעמד הבינוני ומעלה; נשים שחורות וחומות, למשל בארה"ב, עבדו תמיד – במשק בית, בחקלאות ובשירותים – ולא השתייכו כלל לאותו מודל של "אישה תלויית-גבר" שהיה נפוץ בקרב נשים לבנות אמידות. הגל הראשון של הפמיניזם כלל נשים לבנות באירופה המערבית ובצפון אמריקה, וגזענות ממוסדת ועליונות לבנה השפיעו על תנאי העבודה של נשים שחורות וחומות (וגם נשים לבנות עניות), שהיו קשים מאוד: ניצול, כליאה, אלימות פיזית ומינית. הדרישה של נשים לבנות במדינות "מערביות" להשתתף בכוח העבודה היתה חלק מהותי במאבק הפמיניסטי.
המאבק לעצמאות כלכלית בגלים הראשונים של הפמיניזם כלל גם דרישה לרכישת השכלה, שנמנעה מנשים בשל אפליה. מוסדות חינוך סירבו לקבל נשים ללימודים אקדמיים, מה שהעמיק את הפערים הכלכליים בינן לבין גברים. הדרישה לפרוץ את גבולות המרחב הפרטי ולהשתלב במרחבים ציבוריים כמו שוק העבודה והאקדמיה נתקלה בהתנגדות תקיפה מצד מוסדות פטריארכליים, שהמשיכו לטעון כי תפקידן של נשים הוא לגדל ילדים ולהישאר בבית. השיח הזה נגע בעיקר לנשים לבנות ממעמד בינוני, שכן נשים חומות ושחורות נאלצו לעבוד גם קודם לכן, ובגלל גזענות נחסמה בפניהן האפשרות לרכוש השכלה, בדומה לגברים שחורים. הקמת מכללות לנשים בלבד ומוסדות אקדמיים לשחורים (HBCU) סייעה ליצור מסגרות חינוכיות נפרדות שבהן ניתן היה להנגיש השכלה גבוהה לקבוצות שהודרו באופן שיטתי מהאקדמיה – הן בשל מגדר והן בשל גזע – ובכך אפשרה לנשים ולגברים שחורים לרכוש ידע, תארים מקצועיים ובסופו של דבר גם עצמאות כלכלית.
בארה"ב, נשים אמנם לא נזקקו רשמית לחתימת בעל כדי לפתוח חשבון בנק, אך בפועל בנקים רבים סירבו לאפשר זאת לנשים – במיוחד נשואות – בטענה של "שיקולי אשראי". כלומר, הבנקים טענו שנשים אינן ראויות לאשראי משום שאין להן הכנסה קבועה, הן עלולות להיכנס להריון ולעזוב את מקום העבודה, או פשוט משום שאין להן היסטוריית אשראי – היסטוריה שלא יכלו לבנות בלי לקבל אשראי מלכתחילה. רק ב-1974 נכנס לתוקפו חוק בשם Equal Credit Opportunity Act, שאסר על מוסדות פיננסיים להפלות על בסיס מגדר, מצב משפחתי או גזע, ובכך איפשר לראשונה לנשים שליטה בסיסית על המשאבים הפיננסיים שלהן.
גם בישראל, אף-על-פי שלא היתה הגבלה חוקית רשמית שמנעה מנשים לפתוח חשבון בנק או לקבל כרטיס אשראי, בפועל נשים רבות – במיוחד נשואות – נזקקו לאישור בן הזוג או התמודדו עם סירובים ואפליה מצד הבנקים. רק משנות ה-70 ואילך החלה מגמה ברורה של ניפוץ מחסומים אלה, בין היתר בזכות חקיקה ושינוי נורמות ציבוריות בעקבות פעילות פמיניסטית.
המאבק הפמיניסטי חייב לכלול גם את הזירה הכלכלית: מהזכות לרשת רכוש, דרך האפשרות לפתוח חשבון בנק עצמאי, ועד לדרישה לשכר הוגן. שאלת הכסף היא תמיד גם שאלה פוליטית על כוח: מי מחזיקה בו, מי שולטת בו, ומי מצליחה לקיים חיים מלאים ללא תלות בגברים.
הדרך לעצמאות כלכלית של נשים כוללת לא רק השתתפות בשוק העבודה, אלא גם חינוך פיננסי מגדרי, חקיקה שוויונית, ניפוץ סטריאוטיפים, ופיתוח מודלים כלכליים אלטרנטיביים. מודלים אלה כוללים קואופרטיבים של נשים, בנקאות חברתית, או הכנסה בסיסית אוניברסלית. יותר נשים צריכות להחזיק הון, להקים עסקים, לנהל תקציבים – ולשבור את הטאבו סביב כסף וכוח.
כך נחזק אוריינות פיננסית אישית
ברמה האישית, חשוב מאוד לחזק את האוריינות הפיננסית שלנו, כלומר את ההבנה, המעקב והשליטה שלנו בכסף. זה מתחיל בללמוד לקרוא תלוש משכורת ולהבין את מרכיביו: מה שכר הבסיס, מהם הניכויים ומהן ההטבות. חשוב לבדוק את מצב חשבון הבנק לעתים קרובות, לא רק כשהוא במינוס, ולחסוך סכום קבוע – גם אם קטן – כדי לבנות חוסן כלכלי לאורך זמן.
ניהול תקציב שמתאים ליכולת ההשתכרות שלנו הוא כלי קריטי. הוא מאפשר לנו להימנע מהוצאות אימפולסיביות שאינן תואמות את ההכנסה שלנו. לצד זה, חשוב להבין את המשמעות של קרנות הפנסיה וקרנות ההשתלמות – לקרוא את הדוחות, להבין מהם דמי הניהול, באילו מסלולים אנחנו נמצאות, ולא לחשוש להתייעץ עם מומחית.
והכי חשוב: לא להתבייש לדבר על כסף. לשאול שאלות, לשתף, להתעניין, ללמוד, ולעודד גם נערות ונשים סביבנו לפתח ביטחון כלכלי. כי כל שיחה כזו היא צעד נוסף לקראת עולם צודק יותר.
עצמאות כלכלית היא מהפכה שמתחילה בארנק, אבל לא נגמרת שם. היא ממשיכה לתוך מערכות היחסים שלנו, לתוך ההחלטות הפוליטיות שאנחנו מקבלות, ולתוך הדמיון הקולקטיבי שלנו לגבי חיים הוגנים יותר.
