עינב צנגאוקר מבקשת שנעשה רעש. אנחנו חייבות להיענות

540 ימים אחרי השבעה באוקטובר, עינב צנגאוקר, אמו של מתן החטוף, קראה לנו לא לשתוק. זהו טקסט אישי-פוליטי על מאבק על החיים, כאב ואחריות אזרחית. זמן קריאה: 3 דקות.

שבת בערב, סוף מארס 2025, אני נוכחת בהפגנה הקבועה של משפחות החטופים בשער בגין בתל-אביב, אוחזת בידיי שלט של חטוף חי ונעמדת בתוך ההמון הרועש.

בתחילת ההפגנה ניכר כי המבטים של כולם וכולן סביבי היו קודרים: ייאוש, חרדה וזעזוע מפיצוץ המשא ומתן לעסקת חטופים מלאה וחזרה ללחימה ברצועת עזה. ואז, רגע של שינוי. עינב צנגאוקר, אמו של מתן החטוף בעזה זה שנה וחצי, נעמדה על הגשר, קיבלה לידיה את המיקרופון, והחלה לשאת את נאומה השבועי. צנגאוקר תיארה כיצד בבוקר השבעה באוקטובר בנה מתן כתב לה שהוא שומע את המחבלים מנסים להיכנס לדירתו. היא הפצירה בו ובאילנה, בת-זוגו של מתן שנחטפה גם היא, ושוחררה לאחר 55 ימים בעסקה הראשונה, להיות בשקט. לא להשמיע קול. 540 ימים אחרי אירועי הטבח והחטיפה, היא ביקשה מאיתנו לעשות רעש.

מה לא נאמר על עינב צנגאוקר? כל מילה של הערכה שנכתבת עליה מרגישה מוצדקת, אבל גם חסרה. יש בה משהו עיקש, נחוש, אמהי עד כאב, והיא מצליחה לא רק לשרוד את היום־יום בצל האימה, אלא להנהיג מתוך השבר. ברגע שהיא אוחזת במיקרופון – משהו משתנה באוויר. הקהל משתתק. יש הקשבה. יש צמרמורת. והיא לא דורשת יותר מדי – היא רק מבקשת שנרעיש.

הרעש הזה אינו רק רעש של כאב. הוא קריאה מוסרית, אזרחית, פוליטית. כי כן, החטופים הם סוגיה פוליטית. זה פוליטי כי מדובר בשאלה של בידי מי הכוח לשחרר אותם, מי מקבל החלטות, ומי מקבל אחריות על כך שנחטפו מלכתחילה. זה פוליטי כי יש מכונת רעל משומנת היטב שפועלת נגד המשפחות, במיוחד נגד אלה שמעזות להשמיע קול ברור ולהצביע באצבע מאשימה על הממשלה שאחראית על מחדל השבעה באוקטובר ועל כך שכבר שנה וחצי החטופים נמקים בעזה, עוברים התעללות קשה בתנאים לא אנושיים. צנגאוקר יודעת את זה היטב. היא לא נאיבית. לצד התמיכה הרחבה, היא מתמודדת עם תגובות אלימות, עוינות ומזלזלות. היא משלמת מחיר אישי כבד, ועדיין – היא לא שותקת.

בין שתיקה לרעש: איפה אנחנו עומדות

השאלה היא האם גם אנחנו מוכנות לשלם את המחיר? האם גם אנחנו נעז לצעוק בקול ברור את מה שפוליטיקאים אטומים מתאמצים להשתיק? האם נצליח, למרות הפחד, להיות נוכחות ברגע הזה – נוכחות באופן שלא משתמע לשני פנים?

הפחד מלהיות מזוהות, הפחד להצטלם, הפחד שיגידו עלינו משהו. רובנו מכירות את זה. אבל האם הפחד הזה שווה את השתיקה? האם הוא מוצדק יותר מהצורך להשיב את האנשים הביתה? האם אפשר להרשות לעצמנו להישאר בשקט כשצנגאוקר מבקשת מאיתנו להרעיש יחד איתה?

אסור שהקריאה של צנגאוקר תחלוף לנו מעל הראש. אפשר וצריך להרחיב את מעגל הרעש כדי להחזיר את מתן לאמו, אחיותיו ואהובתו; ולהחזיר את שאר 58 החטופים לחיק משפחתם ואוהביהם. לשכנע עוד נשים להשתמש בקול שלהן. לייצר רעש ביחד. רעש חזק, ברור, נוכח.

אנחנו נהיה הקול – שלנו, ושל החטופות והחטופים. נרעיש ברשתות החברתיות, נרעיש בעבודה, נרעיש ברחוב, בכל מקום שבו אנחנו נמצאות, ובכל הזדמנות. נרעיש – עד שיחזרו כולם הביתה.