תבחרו: דמוקרטיה או ציונות

כל דיון על עתיד דמוקרטי בישראל חייב להתחיל בהכרה בכך שמסגרות לאומיות-אתניות אינן יכולות לשמש בסיס לדמוקרטיה, ולכן יש להחליף אותן בשפה פוליטית של זכויות אדם ושוויון מלא. טקסט זה מבקש להחליף את הפרויקט הלאומי-אתני במבנה פוליטי אזרחי, שוויוני והוגן.

מאמצע המאה ה-20 התעצב המרחב הפוליטי בישראל בתוך רצף אירועים שהגדירו יחסי כוח, גבולות, ומעמדות אזרחיים. ב-1948 הוקמה מדינת ישראל תוך עקירה רחבת-היקף של פלסטינים, מה שיצר מבנה יסודי של אי-שוויון בין האוכלוסייה היהודית לבין הפלסטינים שנותרו או גורשו. ב-1967 הורחבה השליטה הישראלית לשטחים נוספים: הגדה המערבית, עזה, מזרח ירושלים ובקעת הירדן, והוטל משטר צבאי מתמשך שהפך יותר ממיליון פלסטינים לאוכלוסייה חסרת זכויות פוליטיות תחת שליטה צבאית. בעשורים שלאחר מכן הורחבו ההתנחלויות, התבסס הסיפוח הזוחל, ורצועת עזה נכנסה לתוך מציאות של מצור מתמשך שפגע בחופש התנועה, בחיים האזרחיים ובאפשרות לפתח ריבונות עצמאית. 

מאז ה-7 באוקטובר 2023 החריפה האלימות בעזה לרמות של השמדת עם: הרס המוני ומוות של עשרות אלפי פלסטינים בקנה מידה אדיר וחסר תקדים, ובמקביל הידרדרה המסגרת הדמוקרטית בישראל עם רדיפות פוליטיות, הגבלות מחאה ופגיעה ממשית באזרחים/ות המדינה. תהליכים אלה לוו בהעמקת שחיתות שלטונית, שיח אלים ורעיל, וחקיקה סקסיסטית, גזענית ואנטי-חברתית שפגעה בזכויות של נשים ואוכלוסיות מוחלשות.

המציאות שנבנתה בישראל מחייבת מסגרת פוליטית חדשה המבוססת על שוויון מלא, דמוקרטיה מהותית וסיום משטר הדיכוי. מתוך כך נגזרים העקרונות הבאים:

1. הדרך הנכונה למסגר את ה"שמאל" היא באמצעות ערכים ולא באמצעות שיוך מפלגתי. שמאל הוא מחויבות עמוקה לשוויון אזרחי, לצדק חלוקתי, להגנה על זכויות אדם ולפירוק מבני כוח שמייצרים דיכוי ממסדי. הוא אינו זהות מפלגתית, אלא עמדה מוסרית ופוליטית שמבקשת לשנות מציאות: חלוקת משאבים הוגנת, מוסדות ציבור נקיים משחיתות, מערכת רווחה שמאפשרת חיים בכבוד, וחברה שמכירה בכך שכל בני ובנות האדם זכאים/ות לאותן זכויות ואותן הזדמנויות. שמאל אינו יכול להישען על מחוות סמליות או דיבור ריק; הוא נבחן בפעולות, בהכרעות, ובמידת הנכונות להיאבק למען מי שנפגעות ונפגעים ממערכי הכוח השולטים.
   
   
2. שמאל פירושו מחויבות עמוקה ומעשית לזכויות אדם, שוויון והוגנות. זהו לא רעיון מופשט, אלא דרך לבנות מוסדות מדינה שמשרתים את כלל הציבור באופן שוויוני: כנסת וממשלה שפועלות לרווחת כל האזרחים והאזרחיות, תקציב ציבורי שמתחלק בצורה צודקת, מערכת משפט שמגנה על החלשות והמודרות, ורשויות אכיפה שפועלות על בסיס חוק – ולא על בסיס כוח. שמאל מחויב לשקיפות, לאחריות ציבורית, לפירוק מנגנוני שחיתות ולבניית מרחב אזרחי שבו כבוד האדם הוא הערך העליון. הוא בוחן את המציאות דרך השאלה מי נפגע/ת ומהו המבנה שמייצר את הפגיעה, ופועל לתיקון שורשי ולא קוסמטי.
   
   
3. אם אדם דוגל בדיכוי של קבוצה זו או אחרת – נשים, עניים, בעלי ובעלות נכויות, בני ובנות דתות אחרות, או מחיקת זהות, תרבות ושפה – הוא לא יכול להיחשב שמאל. דיכוי כזה מבוסס לעתים קרובות על דהומניזציה: הפיכת קבוצות שלמות לפחות אנושיות, פחות ראויות להגנה ופחות שוות בפני החוק. דהומניזציה היא תמיד סמל לקריסת דמוקרטיה, והיא מייצרת מחיר חברתי כבד: עלייה באלימות, הנצחה של אי-שוויון לדורות, ופירוק האפשרות לשותפות אזרחית אמיתית. שמאל אמיתי מאמין בשוויון מלא: זכויות שוות, הזדמנויות שוות ותקציבים שווים.
   
   
4. זכויות לכולם/ן זה אומר לכולם/ן – ללא תנאים, ללא מדרג, וללא דיפרנציאציה. שמאל דוחה לחלוטין כל מודל שמעניק זכויות באופן סלקטיבי, מפני שסלקטיביות בזכויות היא תמיד מנגנון שמייצר היררכיות ואלימות מבנית. הענקת זכויות רק לחלקים מסוימים בחברה מעודדת דהומניזציה של קהילות מוחלשות ומבססת תפישה מסוכנת של "מי ראוי" ו"מי פחות ראויה". מצב כזה מפורר את האפשרות לדמוקרטיה יציבה ומעמיק את השסעים החברתיים. שוויון אמיתי מחייב תשתית שבה כל אדם מקבל את מלוא הזכויות האזרחיות, החברתיות והפוליטיות – לא כטובה שמוענקת מלמעלה, אלא כעיקרון יסוד.
   
   
5. דמוקרטיה לא יכולה להכיל גזענות, עליונות לבנה, עליונות יהודית, סקסיזם, אייבליזם, הומופוביה, להטבופוביה וטרנספוביה. דמוקרטיה אינה מתקיימת במקום שבו אלימות היא הכלי המרכזי לניהול יחסים בין מדינה לאזרחים/ות. מדינה דמוקרטית נדרשת להוקיע תופעות של אלימות, דיכוי, נישול, הדרה ואפליה מכל סוג, וכלפי כל קבוצה בחברה. כל מערכת פוליטית שמאפשרת או מנרמלת היררכיות מבניות כאלה אינה דמוקרטית, אלא משמרת עליונות של קבוצה אחת על-פני אחרות.
   
   
6. בתוך החברה היהודית עצמה מתקיימות היררכיות עמוקות שמעצבות את חיי היום-יום: אפליה ממוסדת ומתמשכת כלפי נשים, מזרחים, אתיופים, יוצאי ברית־המועצות לשעבר, עניים, נכים ונכות, להט"ביות, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה. היררכיות אלה אינן שוליות; הן חלק מהמבנה החברתי שמאפשר ניצול, דיכוי ושימור יחסי כוח. דמוקרטיה מהותית מחייבת פירוק של מנגנונים אלה, משום שאי-שוויון בתוך החברה היהודית עצמה מזין ומקבע את כל מערכי הדיכוי הרחבים יותר. ללא התמודדות עם העומק של המבנים הפנימיים האלה, לא תתקיים אפשרות לשוויון אמיתי.
   
   
7. הכיבוש כמבנה אי-שוויון מתמשך. הכיבוש הוא לא מצב זמני, אלא מבנה פוליטי-משפטי שנמשך עשרות שנים ומבוסס על שליטה צבאית, אפליה מובנית, אלימות שיטתית והפקעת משאבים. משטר זה כולל חוקים מפלים, מחסומים, מעצרים מנהליים, אלימות מתנחלים, וסיפוח זוחל של אדמות. ללא סיום מוחלט של הכיבוש והמצור לא יתקיים שוויון.
   
   
8. הציונות, כפרויקט לאומי, עוצבה כך שבפועל היא נהפכה למערכת פוליטית שמבוססת על עליונות יהודית ועל נישול שיטתי של פלסטינים – אזרחי/ות ישראל ואלה החיים בעזה, בגדה המערבית, במזרח ירושלים ובבקעת הירדן. הציונות משמשת כמנגנון שמלבין ומצדיק את האלימות שהמדינה מפעילה כלפי הפלסטינים, תוך הפרה של זכויות האדם שהם זכאים להן. האלימות לא נתפשת כאלימות, אלא כ"הגנה", "הכרח בטחוני" או "מימוש חזון לאומי". המנגנון הציוני מספק לגיטימציה מוסרית ונרטיבית למדיניות פוגענית ודכאנית. האידיאולוגיה הציונית נותנת שפה שקרית ומציגה את האלימות כחלק מ"הסיפור הלאומי" ולא כעוול מתמשך. השלכותיה ניכרות גם ביחס של המדינה לקהילות הבדואיות, שחיות תחת מדיניות עקבית של מחיקה, הריסה, הפקעה והזנחה. במציאות זו, הציונות אינה רק סיפור היסטורי; היא מבנה כוח פעיל שממשיך לעצב את חיי היום-יום של מיליוני בני ובנות אדם.
   
   
9. ציונות ודמוקרטיה אינן יכולות להתקיים זו לצד זו. זאת משום שהציונות בנויה על היררכיה לאומית ועל העדפה מערכתית ברורה של יהודים על-פני פלסטינים. משטר שמגדיר מראש קבוצה אחת כעליונה וקבוצה אחרת כנחותה אינו יכול להיות דמוקרטי במהותו. כך גם ההגדרה "יהודית-דמוקרטית" היא סתירה פנימית שמאפשרת לקיים מבנה פוליטי מפלה ולהציגו כאילו הוא שוויוני. כל עוד המדינה נשענת על עקרונות של עליונות יהודית, היא לא תוכל להבטיח זכויות שוות לכלל הקבוצות החברתיות.
   
   
10. חזון לעתיד: מדינה שמבוססת על אזרחות שווה לכולן ולכולם, סיום משטר ההפרדה בגדה המערבית, סיום המצור על עזה, פירוק מנגנוני עליונות יהודית, בנייה מחדש של מוסדות מדינה כך שישרתו את כל האוכלוסיות ללא אפליה, והבטחת זכויות אזרחיות, לאומיות ותרבותיות לכולן/ם. חזון זה מבקש ליצור עתיד שבו המרחב הפוליטי והחברתי אינו נשען עוד על היררכיות אתניות, לאומיות או מגדריות, אלא על שותפות אזרחית מלאה ועל מחויבות אמיתית לשוויון.