חברת הכנסת נעמה לזימי אוהבת לחתום את הפרסומים שלה בטוויטר במשפט "התקווה תנצח". באחד מהציוצים האחרונים שלה כתבה לזימי בגנותו של חבר הכנסת פינדרוס על שהוא בז לבית המשפט העליון וכתבה "זה או מדינת הלכה או ישראל היהודית והדמוקרטית". ה"דמוקרטית", כיאה, לעולם תגיע אחרי ה"יהודית". שיהיה ברור לכולנו מה סדר העדיפויות.
כל הפוליטיקאיות היהודיות, המסורתיות, שמעלות תמונה של בני ובנות משפחתן, שטוענות שלמען עתיד הילדים והילדות הן מתנגדות להפיכה המשטרית של ממשלת הדמים, ההפקרה והשחיתות – אני לא מאמינה להן.
יותר משנתיים של מלחמת השמדה ברצועת עזה, שגבתה חיים של יותר מ-70 אלף פלסטינים, בהם 30 אלף נשים, ילדות, ילדים ותינוקות – והליברליות הציוניות בכנסת (לזימי, אפרת רייטן, מרב מיכאלי, מירב בן ארי, מירב כהן ואחרות) לא פצו פה. לא על כך שקלגסי צבא הכיבוש לישראל השמידו מחלקות נשים, פגים ויילודים בבתי חולים ברחבי הרצועה, כמו גם מרפאות קהילתיות, מכוני דיאליזה, טיפולי סרטן ופריון. הן לא פצו פה על הלידות השקטות ועל תת התזונה החמורה של נשים הרות ויילודים. הן לא פצו פה על ההרעבה הקולקטיבית שממשלת ישראל הטילה על העזתים חודשים ארוכים. הן גם לא פצו פה כשטייסות קרב פוצצו מבני מגורים ואוהלים במחנות עקורים, כשילדים גוועו ברעב, נשרפו למוות או סורבו לקבל טיפולים מצילי חיים.
כשחברת הכנסת נעמה לזימי מעלה בפייסבוק תמונה של בן זוגה מניח תפילין ומברך את ילדיהם, אני תוהה על מה היא חושבת בלילה לפני שהיא הולכת לישון. האם רק ילדיה בראש מעייניה? האם ההשקעה הרגשית ארוכת-השנים בנרטיב ציוני שקרי פירק לה את היכולות להרגיש מעט חמלה כלפי ילדים וילדות ברצועת עזה שעברו השמדה במשך יותר משנתיים?
אחרי התעלמות מפורשת מהסבל הפלסטיני, המתרחש במרחק נסיעה קצרה מאשדוד או מאופקים, איזו תקווה אמורה לנצח בדיוק? נרמול של יותר משנתיים של התעלמות קולקטיבית בישראל – המחוקקים הציוניים, מערכת החינוך, התאחדות הרופאים, ההסתדרות, העם עצמו שרובו דורש "למחוק את עזה" – ולעזאזל עם הדין הבינלאומי, אמנות בינלאומיות ודעת הקהל העולמי.
לאחר יותר משנתיים של נרמול ג'נוסייד, הרעבה, הפצצות, הרס תשתיות אזרחיות – מוסדות חינוך ותרבות, תברואה ובתי חולים – ההפיכה המשטרית על סטרואידים. על איזו תקווה את מדברת, נעמה? שהרי, הפעולות האכזריות שהממשלה והצבא הטיחו ברצועת עזה מאז אירועי הטבח של ה-7 באוקטובר נרמלו אטימות כלפי הסבל הפלסטיני. מהדורות חדשות לא דיווחו על פשעי המלחמה ברצועה, הממשלה אסרה על כניסת תקשורת זרה לסקר את המתרחש ברצועה. הצבא הרג עשרות נשות ואנשי תקשורת ברצועה. מדינת ישראל ביצעה ג'נוסייד ברצועה. איפה התקווה מסתתרת, נעמה? מתי היא תצוץ כדי לנצח? ולנצח מה, בדיוק?
התקווה לא תנצח, כי אין זה תפקידה של תקווה.
תקווה היא היכולת האנושית להאמין שמחר יהיה שונה מהיום. והיום, נעמה, התעוררתי בארבע בבוקר וירדתי למקלט, ואז שוב בשבע בבוקר. היום, יום שלישי, אנחנו נמצאות ביום ה-899 למלחמת ההשמדה בעזה. אם אנחנו כבר מדברות על תקווה, אני מקווה עבורך שתמצאי את הכוח והאומץ להתנער מהנרטיב הציוני הגזעני שמנציח ומשרת עליונות יהודית.
הפוליטיקאיות הציוניות והפמיניסטיות בארגוני הנשים הציוניים רוצות מדינה יהודית-דמוקרטית ובו-בזמן מתרעמות על החוק להרחבת סמכויות דתי דין דתיים לעסוק בבוררות בעניינים אזרחיים. מה חשבתן שיקרה אחרי נרמול של סבל נשים, ילדות וקהילות פלסטיניות? קו ישיר וברור נמתח בין הג'נוסייד בעזה ובגדה המערבית ובין החוק המיזוגני שיוביל להעמקת הפגיעה בנשים בישראל. פמיניסטיות רדיקליות אמרו את זה מההתחלה: מי שמתעקשת על יהודית-דמוקרטית תקבל הלכתית-פאשיסטית. לתקווה אין תפקיד בנרטיב הציוני הנוכחי שכל-כולו מוקדש לסימון פלסטינים כאויבים מרים. בינתיים, האויבת המרה והרצחנית ביותר היא שתיקתן של נשים כמוך, נעמה, שלא מעזות להביט לכיבוש בעיניים, לקרוא דוחות של ארגוני זכויות אדם על פשעי המלחמה שצה"ל מבצע בגדה ובעזה, או להוקיע את ההקצנה הדתית במרחבים ציבוריים. התקווה לא תנצח, נעמה. הפמיניזם הרדיקלי האנטי-מיליטריסטי שמסרב להשתתף ברצח עם – הוא שינצח. ואת, נעמה, תיזכרי בהיסטוריה כיהודיה מסורתית ששתקה.
