על מוסר בזמן השואה, הישרדות, והתנגדות נשית

טקסט זה עוסק בתיאוריה של קרול גיליגן על מוסר נשי דרך סיפור הישרדותה של אסתר גליק בשואה, ומעגן את הדילמות המוסריות מאז בהקשר אקטואלי של מחאה, שחרור חטופים ומלחמה עכשווית. סיפור פמיניסטי ופוליטי שנכתב מתוך מבט אישי וחברתי. זמן קריאה: 3 דקות.

פרופ' קרול גיליגן, מהחוקרות המרכזיות שפיתחו את אתיקת הדאגה (Care Ethics) טוענת בספרה "בקול שונה: תיאוריה פסיכולוגית והתפתחות האישה" שיצא לאור בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת, כי נשים וגברים מפתחים אופני חשיבה שונים ביחסם לערכי מוסר ולציות לחוק. נשים, אומרת גיליגן, תופשות את ערך המוסר בתוך הקשרים חברתיים בינאישיים, המושתתים על קרבה אישית ולקיחת אחריות סביבתית: נתינה, מסירות, נאמנות, דאגה והימנעות ככל הניתן מפגיעה בזולת. אנוכיות, לפי תובנה זו, היא תכונה הפוכה ממוסר. נשים נוהגות לשפוט את עצמן ולהישפט על בסיס מסירות ודאגה לאחר. העימות הפנימי בשיפוט המוסרי הנשי מתרחש כאשר אישה מכניסה את עצמה למשוואה, ומכלילה את צרכיה לכאלה הדורשים יחס שווה לפחות לזה שהיא מעניקה לזולתה. השאלות האלה מובילות אותנו לשאלת היסוד שנמצאת בלב המעשה המוסרי לפי גיליגן: האם המעשה נחשב אנוכי, ואם כך, האם הוא מוסרי?

תיאוריה פוגשת מציאות: מוסר נשי בשואה

ניתן להתייחס לתיאוריה שהציגה גיליגן דרך תיעודים של שורדות ושורדי השואה. סבתי, אסתר גליק, זכרה לברכה, לבית משפחת כ"ץ, נולדה ב-14 ביוני 1932 בעיר דברצן שבהונגריה. להוריה, יהודים דתיים ושומרי מסורת, נולדו ששה ילדים: חווה, יהודית, שרה, אסתר, יוסף ובתיה. חווה, הבכורה, היתה כבת 16 בזמן המלחמה ותפקדה כמו אם לאחיותיה ואחיה. בתיה, האחות הקטנה, היתה רק בת שנתיים.

מסע ההישרדות והגבורה שחוותה אסתר בשואה ראוי לביוגרפיה שלמה, אך אתאר מקרה בודד: אמנם ההורים הופרדו מילדיהם, אך אסתר, אחיותיה ואחיה, בזכות תושייתה של חווה, שרדו יחד את זוועות המלחמה. באחד הימים בצעדת המוות, אסתר הלכה לאיבוד, אך לאחר שלושה ימים אירע נס: היא נמצאה על-ידי אחיותיה ואחיה. אסתר החביאה מתחת למעילה שתי כיכרות לחם שלמות – אוצר של ממש. למרות הרעב הכבד והתשישות, לא טעמה מהלחם, עד שהתאחדה עם אחיותיה ואחיה.

עם סיום המלחמה נכנסו חיילים אמריקאים למחנה מאוטהאוזן, ואסתר, אחיותיה ואחיה ששרדו הועברו לבית-חולים מאולתר. לאחר ימים, הגיעה משאית צבאית של הבריגדה היהודית. חיילים דוברי עברית ויידיש, עם שרשראות מגן דוד, לקחו את האחיות והאח לבית יתומים באיטליה, ומשם, בהבטחה שהתקיימה, עלו כולם לפלשתינה עם אשרות חוקיות. למרבה ההפתעה, לאחר שהגיעו לישראל, התאחדו אסתר, אחיותיה ואחיה עם הוריהם – שגם שרדו את זוועות המלחמה, כל אחד בנפרד, ונפגשו מחדש בגרמניה לפני שעלו יחד. בישראל, נולדה אחות נוספת למשפחה, חיה.

ממוסר אישי למאבק ציבורי: הדילמות של היום

סיפור כיכרות הלחם, שנראה תחילה כעוד עדות של הישרדות, טומן בחובו לבטים מוסריים עמוקים: מה לעשות עם הלחם? הקרבה אישית למען אחרים, דאגה, חמלה, אחווה – כל אלה באים לידי ביטוי. אך האם המעשה "הטוב" הוא בהכרח המעשה האחראי? האם נכון היה מצדה של אסתר לשמור על שתי כיכרות הלחם ולא לאכול מהן? פעולת ההתחשבות של אסתר ראויה להערכה עמוקה, אך היא לוותה בסכנה רבה: מה אם היו תופסים אותה עם כיכרות הלחם? מה אם היתה נפגעת בגלל ששמרה עליהן מתוך תקווה שתפגוש את אחיותיה ואחיה?

גם היום, בימי כאוס והתפוררות חברתית, כאשר אנו פועלות במאבק החשוב למען שחרור החטופים, חתירה לעסקה כוללת וסיום המלחמה חסרת התכלית בעזה – אנו עומדות מול דילמות מוסריות לא פשוטות. כמו אסתר, גם אנו נדרשות לשקול מתי נכון לפעול מתוך דאגה אמיצה, ומתי שתיקה או המתנה עלולות לגבות מחיר. האם ראוי להמתין להוראות מלמעלה, או שמא עלינו לפעול מתוך חמלה ואחריות אישית לצד אחריות קולקטיבית? מתי פעולת התנגדות נחשבת מוסרית? האם רק כשהיא מקבלת אישור, או דווקא כשהיא חורגת מהמסגרת למען הזולת?

היום יש לנו מדינה, יש לנו צבא – אך גם אחריות מוסרית שלא נגמרת בגבולות של פקודה או מדיניות. האתגרים העכשוויים שונים, אך הדרישה לפעול מתוך חמלה, אחריות ודאגה לזולת – לא השתנתה.

המשפט "לעולם לא עוד" אינו רק סיסמה של העבר. הוא מבחן קריטי של ההווה. האם נבחר לעמוד בו, יחד?