סולידריות, לא שותפות

בשבוע שעבר, ב-17 במאי, נסעתי לנצרת, לכנס "קידום שלום פמיניסטי בזמן של ג'נוסייד ופאשיזם", שאורגן על-ידי הארגונים הפמיניסטיים "אשה לאשה" ו"נשים נגד אלימות". מאה נשים הגיעו, ועוד כחמישה גברים. חשבתי על הדלילות באולם. לא על המספר עצמו – על מה שהוא אומר. על מי בא לשמוע, ומי בחר שלא, גם מבין מי שאמורים להיות בני-ברית. "עומדים ביחד" לא הגיעו. אני עדה לשחיקה בשמאל הרדיקלי, ויודעת להבחין בינה לבין מה שמתחתיה. אבל גם היעדרות היא עמדה.

כששואלות אותי איך היה הכנס, אני עונה בכמה מילים, כי אחת לא מספיקה. היה כואב. היה מרגש. היה עצוב, ומחכים, וקשה. ישבתי יום שלם בנוכחות של נשים פלסטיניות ויהודיות – חוקרות באקדמיה, פעילות שטח, ומובילות ארגונים ויוזמות קהילתיות – שמסרבות לוותר על החיים. הכאב באולם היה מורגש. רוב מוחלט של הנשים הפלסטיניות בישראל איבד קרובי משפחה בעזה בשנתיים וחצי האחרונות, וזה ישב שם, בכל הרצאה ובכל פאנל – לצד תסכול עז ופחד גדול ממה שעוד עלול לקרות לעם הפלסטיני, מחוץ לישראל ובגבולותיה.

ניבין אבו-רחמון דיברה על גיאופוליטיקה כעל כלי. לא רק כלי מלחמה, אלא ייצור מחדש של הגיאוגרפיה באמצעות ג'נוסייד וטיהור אתני – מחיקת יישובים מן המפות, הפיכת המרחב לבלתי ראוי לחיים. המטרה אינה רק הפקעת קרקעות, אלא פירוק הקשר האורגני וההיסטורי בין הפלסטינים לאדמה, ניתוק הזהות מן הגיאוגרפיה. זה מעבר למטרות הצבאיות, אמרה. הג'נוסייד הוא המחיר שהעם הפלסטיני משלם על עצם ההתנגדות. עורכת הדין, ראודה מורקוס, הוסיפה: לא רוצים רק להרוג את הפלסטיני עצמו, אלא גם את הקשר שלו לעולם – את הקשר שלו לעצים, לאבנים, לשמיים. מרקוס דיברה על כך שהשפה עצמה הופכת "נכה", שאינה יכולה עוד לתאר את ההרס. ובכל זאת, אמרה, אולי חירות היא היכולת לאהוב את האדמה הזו למרות כל הפשעים שנעשים עליה.

פמיניזם לא יכול להיות נייטרלי

אני חושבת על המאבק הפלסטיני כמו שאני חושבת על המאבק הפמיניסטי. כפמיניסטית, אני רוצה להוביל את המאבק שלי. גברים יכולים להצטרף ולתמוך – אבל לא להציע פתרונות ודרכי פעולה, ולא להגדיר מהו שחרור עבור נשים. ובמאבק הפלסטיני, עליי לוותר על עמדת ההובלה בגלל הזהות הלאומית שלי, כישראלית ויהודייה. המאבק של העם הפלסטיני חייב להיות מובל על-ידי הפלסטיניות – לא על ידי השמאל הישראלי. ההקבלה אינה מושלמת – וזה בדיוק ההבדל שבגללו אני כותבת על סולידריות ולא על שותפות. אבל במה שנוגע למיקום, ההקבלה מחזיקה: גם מי שכוונותיו טובות נהנה ממה שלא בחר בו.

נאדרה אבו-דבי סעדי ניסחה את זה בחדות: שלום אינו נעשה בקריאה לסולחות, אלא הוא תהליך, ופמיניזם אינו יכול להיות נייטרלי – הוא צריך להידרש לשאלת הצדק ולהיאבק בקולוניאליזם. הפמיניזם, אמרה, הוא פרויקט של קונפליקט ולא של נוחות, פרויקט של קונפליקט בין שני צדדים שאינם שווים. אי אפשר לבנות סיסטרהוד עם מי שמגדיר את האלימות. יש לשים את הפריבילגיות על השולחן, ולחלוק במחיר – לא רק נשים תחת הקולוניאליזם צריכות לשלם אותו.

דווקא מי שרגילה להיאבק על עמדת ההובלה – מי שיודעת בדיוק כמה עלבון צורב מפעפע בתוכך כשמישהו מבחוץ מסביר לך איפה את טועה, ומתעקש להגדיר לך גבולות – צריכה כאן ללמוד לשבת ולהקשיב. נדרשת מאיתנו, הישראליות היהודיות, סולידריות. לא שותפוּת. אי אפשר להיות שותפה כי הג'נוסייד קרה – ועדיין קורה – לעם הפלסטיני. שותפוּת מטשטשת את עצם הדבר שצריך להישאר חד וברור: שיש כאן צד אחד שזה קורה לו, וצד אחר שזה נעשה בשמו.

ד"ר סראב אבו-רביעה לקחה אותנו אל הכפרים הלא מוכרים בנגב, אחרי שלוש שנים שבהן, כדבריה, הקול הזה הושתק. שם, אמרה, אין מקלטים ואין ממ"דים, והכפרים נחשבים שטחים פתוחים – הרוגים באזור אינם נספרים אפילו כקורבנות המלחמה. היא דיברה על "מוות אטי", על נשים שחיות תחת קולוניאליזם ומיליטריזם בלי שאיש לוקח אחריות על מותן, ועל אמהות שמחלקות את ילדיהן בין חדרי הבית כדי שלא ימותו יחד, ובודות שחדר אחד הוא מקלט, כדי להפחית מעט מן הפחד. זו ההנכחה שאני רוצה שתגיע גם לקוראת היהודייה: לא הפשטה של "המצב", אלא אם שמחלקת את ילדיה בין החדרים.

בכנס דיברה גם חנין זועבי, ואמרה שאנחנו לא יכולות להכיר בפשע הג'נוסייד רק כדי להתנער מאחריות – שההכרה לבדה אינה המחויבות המוסרית, ושלא מספיק לדעת שיש השמדה ולעבור הלאה מנוקות. שחברה אחרי ביצוע ג'נוסייד היא חברה מסוכנת. שאושוויץ היה נקודת ייחוס מוסרית, ושעזה עכשיו היא נקודת ייחוס מוסרית חדשה; ושפיוס שדורש מהקורבן שותפות, בלי שהמקרבן לוקח אחריות, אינו פיוס אלא נרמול. זועבי אמרה שהיא מסרבת לפיוס כזה, ושרטטה את הקו שאני חושבת שחשוב מכל: שמי שבסולידריות איתה צריכה להכיר בג'נוסייד בעזה ולחבר אותו לנכבה של 48'. כי עזה אינה אירוע מנותק. הציונות, אמרה זועבי, היא פרויקט של מחיקה – ועזה והנכבה הן שתי חוליות באותו פרויקט. לקוראות שמתקשות למפות את ההיסטוריה הזו, זו אולי הנקודה החשובה ביותר: אי אפשר להבין את אירועי הטבח של אוקטובר 2023 ואת מה שבא אחריו בלי להבין את המשמעות של הנכבה.

אני המקרבנת. לא משנה כמה שמאלנית אני, כמה אני מתנגדת לכיבוש ולמלחמת ההשמדה, כמה הפגנתי וכתבתי נגדה. אני גרה בישראל ומשלמת מסים, וזה כשלעצמו תמיכה במכונת ההרג. השתתפות פסיבית היא עדיין השתתפות. וכאן חשובה לי הבחנה אחת, כי בלעדיה הטענה הזו נשמעת כמו הלקאה עצמית פרפורמטיבית: יש הבדל בין אשמה אישית לבין מיקום מבני. אני לא טוענת שכל ישראלית אשמה אישית בפשע הג'נוסייד. אני טוענת שכולנו ממוקמות בתוך הקולקטיב שזה נעשה בשמו ובמימונו – בדיוק כפי שגבר פמיניסט, גם אם מעולם לא פגע באישה, עדיין נהנה מפריבילגיה גברית. זה לא אישום. זה עניין של מיקום. וההכרה במיקום היא תנאי לכל פעולה פוליטית.

לוותר על הנוחות

אז מה אני יכולה לעשות, כאישה פמיניסטית שמאמינה בחיים משותפים, בשלום בין העמים ובצדק חברתי? קודם כל, אני יכולה לוותר על הנוחות. ערין הוארי אמרה שלא היתה משתמשת במילה "שלום" בשם הכנס, כי זו מילה שהתרוקנה ממשמעות בשנים האחרונות – ואני מסכימה עמה. אני מסרבת ל"שלום עכשיו". אי אפשר לדבר על שלום בזמן שההרג עדיין מתרחש. דיבור על שלום לפני שההרעבה וההפצצות נפסקות – הוא הנוחות שלנו על חשבון המשך הסבל. אני מבינה שסיום האלימות עובר דרך הכרה בנכבה, ושהג'נוסייד בעזה מאז אוקטובר 2023 הוא המשך שלה. אני רוצה שההרעבה וההפצצות יופסקו, ושהמתנחלים יפסיקו להבעיר בתים ביישובים פלסטיניים, לרצוח את תושביהם, לגזול עוד קרקעות, לשדוד חיות משק ולעקור עצי זית – כי הג'נוסייד אינו מתרחש בעזה בלבד, ופרקטיקות שלו מיושמות גם בגדה המערבית ובבקעת הירדן.

הפלסטיניות רוצות חיים. אני לא יכולה, ולא מתפקידי, לומר להן איך לפעול או ליצור עבורן חזון. התפקיד שלי הוא להקשיב, להיות בסולידריות, ולתמוך היכן שאני יכולה. במקום אחד אנחנו בהסכמה מלאה: שצה"ל יפסיק להרוג ולהסב סבל בל-יתואר. ממשלת החורבן מטפטפת רעל, יום אחר יום, כדי לוודא שכנסים כאלה לא יצליחו, שהנשים יתעייפו. ספיר סלוצקר-עמראן התייחסה לכך ואמרה כי פעילות פמיניסטית רדיקלית גובה מחירים כמו אובדן ביטחון תעסוקתי ושחיקה, ושדווקא בגלל זה עלינו לעודד האחת את השנייה ולחלוק בעומס, ולא להיפגש רק פעם בשנה בכנס.

ראיתי הרבה אהבה בכנס השלום הפמיניסטי בנצרת. ראודה מורקוס אמרה שהמשך החיים הוא הצורה האחרונה של התנגדות, ונועה לוי דיברה על סרבנות – על אלפי החיילים שמוציאים את עצמם ממעגל הטבח. ואם שחיקה היא מה שהממשלה רוצה, אז עצם הישיבה בכנס, במשך יום שלם, היא כבר התנגדות, היא כבר סירוב.